המפגש התחיל עם מספר דברים מפי רחל ליאל מ-"הקרן החדשה לישראל", אחד הארגונים המארגנים של הכנס: 
"שנים אנו מייחלים לתנועה לשינוי חברתי והנה זה קרה. בשנה שחלפה מצאנו 130 יוזמות חדשות שצצו בעקבות המחאה. השלב הבא צריך לשלב בין צדק חברתי לדמוקרטיה ועלינו לחשוב איך הופכים את הכוחות הפעילים לאפקטיביים יותר וכיצד הופכים לכוח מסייע בחברה הישראלית".

את התמיכה מבחוץ סיפק ריצ'רד אמבק מקרן  Hans Seidel Stiftung . ריצ'ארד הרהר בקול מה הולך להיות הקוטג' הבא והזמין את הקהל למצוא את הקוטג' שלו ולגרום לישראלים לנוע אחרי המטרה שתיבחר.

רונית הד משתיל הייתה הדוברת הבא: "אנחנו צריכים לחשוב איך להיזהר מאווירת הפסטיבלים. אנחנו לא רוצים פסטיבלים. אנחנו רוצים שינוי. אנחנו רוצים להיות רלוונטיים לכמה שיותר אנשים אבל גם לחשוב מה מציאותי ואיך מקדמים את המטרות יחד. יש לנו את הכוחות לעשות את זה וגם את היצירתיות".

מאבק צודק או מאבק כוחני - מסקנות מן המחאה הישראלית
יעל בן דוד, פסיכולוגית חברתית, בחנה מדוע כדאי להיאבק בצורה לא אלימה: "כולנו באנו לכאן עם בטן מלאה תחושת עוול בתחושה שבא לנו לשבור שולחנות בכנסת ובבנקים כדי שמישהו יתעורר ויבין שמשהו נורא יקרה, אבל כשאנו מגיבים באלימות אנו נשארים במעגל של אלימות. 

המחאה הייתה סוחפת בגלל שלא השתמשה באלימות. אפשר גם לנקוט בדרכים של אי שיתוף פעולה, של שיבוש, אי אלימות דורשת אומץ וכנות. עלינו להיות השינוי שאנו רוצים להיות בעולם".

הפסיכולוג נחי אלון הקריא תסריט משעשע על פגישה בין ראשי המשק וסיכם בכך שהמאבק אינו על צדק כמו שנוטים להאמין אלא על כוח ושכדי לכבוש את מוקדי הכוח צריך לשים לב לגורמים מאחורי יוקר המחיה.

לסיום החלק הראשון סיפרה אורנה עמוס על מאבק עובדות הניקיון באוניברסיטאות ברחבי הארץ "נתקלנו באתגר של יצירת שותפות ושל קבלת האחר. השאלה היא איך להתחבר לאנשים שחיים בפריפריה ולא מחוברים למחשב ולפייסבוק. האתגר העולמי כרגע הוא אתגר המנהיגות".

בחלקו השני של הכנס, התכנסו המשתתפים בקבוצות חשיבה ששמו להן למטרה לצאת בסוף היום עם שתי יוזמות להמשך המאבק. 
הקבוצה שאני נכחתי בה כונסה תחת השם "דרכי פניה וגיוס דעת קהל". קרלוס, המנחה, הגדיר את מטרות הקבוצה כ"הבאת ציבורים שלא היו חלק מהמחאה כמו עולי חבר העמים, ערבים, חרדים ואתיופים". 

פעילי המחאה מדברים מהלב

ישבתי עם הפעילים שהביעו גם הם את דעתם על המשך המחאה החברתית.

מיכל: "הצמידו פנים למחאה. זה לא נכון שלא הייתה מחאה כל השנה, לאורך השנה ביצענו פעולות רבות, אבל התקשורת הסכימה לסקר אותן רק אם סתיו או דפני הגיעו. כל זה יוצר תחושה של קבוצת כוח שרק רוצה להחליף קבוצת כוח אחרת".

 

נידאל: "מה שהיה במחאה זה בעצם לדבר על כל דבר ולא לדבר על שום דבר. יותר נכון היה לנסות למצוא את המשותף במינימום שאפשר להסכים עליו. למשל בעיית הדיור שהיא הכי אקוטית. יש שמדברים על  דיור בר השגה, אבל יש כאלו שאם יהיה דיור בר השגה זה לא יהיה מיועד להם אפילו. זה לא קל לגייס ערבים לעבוד ולהיות שותפים עם היהודים אבל זה אפשרי ואפשר ליצור הצלחות קטנות וזה מה שחשוב. ההצלחות הקטנות הם שיתנו את התקווה לאנשים שאפשר לעשות משהו יחד".

ליה: " אנו שואלים למה כל האנשים האלה לא הגיעו. אבל האנשים האלו הם למעשה מסוגים שונים. צריך לבוא אל ולא להביא אלינו. החיבור יכול לקרות בין רוסים וערבים סביב בעיה מסוימת. בעזרת חיבורים פה ופה נמצא את המקום של הביחד".   

הכנס נמשך עד אחר הצהריים המאוחרות, וכלל הרצאות נוספות מפי פעילים ואנשי תקשורת.
לסיקור נרחב על קבוצות הדיון בכנס - לחצו כאן

במסדרונות של מתנ"ס מנדל אפשר היה להרגיש את הייאוש מתחלף בתקווה שאפשר גם אחרת ושיש עוד אנשים שמוכנים לעשות, להקריב, לאחד ולשנות. 
החודשים הקרובים יעידו האם המחאה החברתית כאן איתנו כדי להישאר. מה שבטוח הוא שבמצב הנוכחי, לתושבים רבים יש בטן מלאה, ויום אחד גם הם יגיעו לנקודת האל חזור.