כנס התארגנות למהפך חברתי בקיץ 2012

ביום חמישי האחרון, 17.5.2012, התקיים כנס מחאה "אולי עוד קיץ" במרכז מנדל שביפו, מתוך ניסיון לגבש תוכנית פעולה למאבק החברתי בקיץ הקרוב, כשהמטרה המרכזית לקדם את המחאה צעד אחד קדימה לשינוי מהותי ואפקטיבי. 
את הכנס יזמו אירגונים חברתיים רבים כשהבולטים ביניהם הם "שתיל", הקרן החדשה לישראל ו-"קרן הנס זיידל" לשינוי חברתי.

מתגבשים "על הבוקר"

אמנם אני תושבת יפו אבל בדרכי אל הכנס אני מוצאת את עצמי מתברברת בניסיון למצוא את המקום. בעודי מנסה לאתר את רחוב התקומה אני פוגשת בשני צעירים עם חליפות, יוצאי אתיופיה, שהתברר כי גם הם היו בדרכם אל הכנס, הצטרפתי אליהם והמשכנו לחפש יחד. 
בדרך אספנו עוד שני צעירים אבודים לובשי חולצות גזורות עד שהגענו אל היעד. סיטואציה לא שגרתית בעיר הגדולה שכבר מכניסה אותי לאווירה של מעין קיבוץ.

האירוע מתחיל בקבלת פנים עם כיבוד קל. (לסיקור פתיחת הכנס - לחצו כאן),קהל המשתתפים מורכב מכל הגילאים. יש "מינגלינג" עם שמעביר תחושה אינטימית; אנשים מתחבקים, נושאים תגי שם ויש רושם שרוב האנשים מכירים אלה את אלה למעט בודדים סקרנים (כמוני), שכנראה באו לראות במה מדובר.

את הכנס מנחים אורלי בר לב, פעילה מרכזית במחאה ואבי דבוש, מנהל תחום תוכניות בשתיל.

נכנסים לפעולה - קבוצות הדיון
לאחר הטקס הקצר, משתתפי הכנס מתחלקים לקבוצות דיון ועשייה על פי בחירה בנושאים הבאים:

1. מחאה ללא אלימות 
בהנחיית יעל בן דוד, פסיכולוגית ודוקטורנטית מאוניברסיטת בן גוריון. 
בן דוד מגדירה אלימות ככל התנהגות שרומסת או פוגעת באחר, מגלגול עיניים, דרך הערה צינית ועד אלימות פיסית. לדבריה, כשמגיבים לאלימות עם אלימות נשארים באותו המעגל, ובכדי לשנות את כללי המשחק צריך לפעול אחרת. בן דוד מציעה להגיב, אבל לא באותו המטבע – העצמה, לא הסלמה. היא קוראת לפרוק מתחים אלימים בדרכים אחרות, ולסגל אורח נשימה וסבלנות.

2. הגדלת מעגל האקטיביסטים 
בהנחיית פעילה חברתית בשם ויקי. ויקי דיברה על כך ש-48% מעובדי הקבלן הם יוצאי מדינות חבר העמים, 90% מהקשישים שמתחת לקו העוני הם עולים ובמחאה האחרונה לא היה ניסיון מספק לצרף אותם למאבק. 
"אלה ההורים שלנו" היא אומרת. ויקי מציעה לחזק את קבוצות העולים ולספק להם דוברות, להכין קמפיין ברוסית על עובדי קבלן, להשתמש ברשתות החברתיות של העולים, לעבוד עם התקשורת הרוסית, ובשורה התחתונה – לחבר את אוכלוסיית העולים למאבק ולהקצות להם משאבים.

3. חזון ואסטרטגיה למאבק משותף 
בהנחיית נחי אלון. 
אחד הקטעים המרתקים בכנס היו כשאלון עלה לבמה בפורום של כלל המשתתפים כדי להציג את נושא קבוצתו. הוא מדבר על כינוס של ראשי המשק בבית השיטה שעסק בגנות המאבק ובו נכחו כל בעלי ההון וניסו לסכל את המחאה, הוא מצטט אותם - "צריך לנטרל את הנטייה שלהם לסולידריות, נעודד אותם ללכת על ריבוי מטרות...", "בכדי שנמשיך לגדול צריך חושך, לא נוכל לעבוד בשקיפות..". 

קבוצתו של נחי התחלקה לקבוצות עבודות קטנות יותר, הראשונה בהנחייתו עסקה בניתוח השדה – מי הם היריבים ומה עושים נגדם ועד קבוצות שהתחלקו לפי נושאים שונים, על פי בחירת המשתתפים ובמרכזן היה עיסוק בתוכן, בחזון המאבק, בעקרונות ובדרישות. 

 4. שותפויות במגזר העסקי
בהנחיית אורנה עמוס, עו"ס קהילתית לשינוי קהילתי ושינוי צדק חברתי. עמוס הקימה קואליצייה להעסקה ישירה של עובדי קבלן – מנקים/ות, מורים/ות, עו"ס. בדומה לדבריה של ויקי, גם עמוס רואה ערך בשותפות, לטענתה השותפות בין האוכלוסיות היא כדאית למאבק. 

היא מציגה שלושה אתגרים ביצירת שותפויות: 
הראשון, הקושי להתחלק במוניטין. כל הארגונים שלוקחים חלק במאבק, שמעסיקים העסקה ישירה, רוצים לקבל הכרה בכך. היא נותנת כדוגמא את כמות הלוגואים שמופיעה על ההזמנה לכנס הנוכחי. האתגר השני, בשביל השותפות צריך לדעת לקבל את האחר. האתגר השלישי הוא הנגשה – איך מגיעים לאוכלוסיות מודרות? לאנשים ללא מחשב.

כל קבוצה כזו התיישבה בחלל נפרד שוחחה על האתגרים וניסתה לגבש דרך פעולה. בשלב הזה אני עוברת בין הקבוצות וסופגת את האווירה. אנשים לא כל כך יודעים לאן ללכת, מי אחראי ויש תחושה כללית של בלבול. לי נראה שזה קצת משקף את הבלבול שאופף את המחאה – על מה אנו מוחאים? עם מי? מי מוביל? באיזה נושא?

"פריפריה? איזו פריפריה?.."

לאחר הפסקת צהריים שכללה ארוחה דשנה חוזרים כולם לאולם ומתחיל חלקו השני של הטקס. אורלי בר לב, מנחת הטקס חורגת לרגע מהלו"ז ומבקשת לשים לב, שגם אנחנו לא הבחנו בנוכחותו של עובד ניקיון אפריקני שהסתבובב באיזור הכיתות. "גם אנחנו לוקים בהדרה ורואים אוכלוסיות מסויימות כשקופות". מאוד אהבתי את הרלבנטיות של ההערה שלה.

מיד אחר כך היא מזמינה לבמה את יהודה אלוש, פעיל חברתי מהדרום שמדבר מנקודת מבט פריפריאלית-מזרחית. אלוש עולה לבמה ומיד מבזיקה לי מחשבה – דובר מזרחי ראשון על הבמה. מהר מאוד מתברר שאלוש הוא זה שצעק בתחילת היום "איזה פריפריה?", בזמן ברכתה של לאוטר. 

לדיבורו המתלהם של אלוש מגיב הקהל בהבנה ובשעשוע, כך שגם אני נסחפת בהתפרצויות הצחוק ומבינה שמדובר בדובר מוכר בעל סגנון דיבור חינני וידוע.

הוא מספר על הפגנה נגד אלימות וסלקציה בבאר שבע שעתידה הייתה להתקיים יום למחרת הכנס ומוחה על כך שלא היו התגייסות ונכונות לסייע מצד ארגונים חברתיים וקרנות. עוד הוא מדבר על מחאת הפנתרים השחורים שהחלה כשהיה בן 11 ומשווה בין היחס התקיף ואפילו אלים שקיבלה לעומת היחס העדין שקיבלה המחאה הנוכחית.

אלוש מסביר שתושבי הפריפריה סוחבים איתם מטענים קשים ומרגישים מנוצלים על ידי המחאה ולכן לא ממהרים להצטרף אליה.

לדבריו, המזרחיים בסך הכל רצו להרגיש חלק מהחברה הישראלית, וזו הייתה הסיבה העיקרית למחאה הפנתרים. מנחם בגין השכיל לזהות את הצורך הזה ונתן להם תחושה של בית, כך הליכוד הצליח לכבוש את ליבם. 
הוא מדגיש כי לא תהיה מחאה חברתית ראויה ללא "אוכלוסיית השכונות", כפי שהוא מכנה אותה, והדרך להגיע אליהם היא לתמוך בהם, ולתת להם תחושה שהם חלק.

עוד מציע אלוש, לייצר אלנטרנטיבה הולמת וטוען כי הציבור צמא למשהו חדש וכראיה תופעת נהירת הציבור להצביע עבור כל מפלגה חדשה שקמה.  

עוד הערה מהקהל קוטעת את דבריו של אלוש, הפעם של צעיר יוצא אתיופיה שמוחא על כך שאינו מזכיר את קהילת האתיופים בדבריו. 
מה שבעיני יותר מכל מבטא את מורכבות החברה הישראלית ואת האתגר הגדול שהציבו מארגני הכנס – להתלכד. גם בפרספקטיבה שניתנה על ידי "נציג הפריפריה" לא נכללו יוצאי אתיופיה.

דובר נוסף ומרכזי בכנס הוא נדב אייל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10 שמדבר על העתיד של ההתעוררות החברתית.

אייל מתאר את התקופה בה החל לסקר את רצף המחאות החברתיות-כלכליות בעולם' ועל ההשוואה שעשה בין מחירים בארץ לבין מחירים בחו"ל. לטענתו, השוואה זו הולידה בקרב הציבור תודעה שהשפיעה המון על המחאה שקרתה בקיץ.

אייל טוען כי כלכלת ארץ ישראל מזכירה "מושבת מטעים", ואינה דומה למצב באירופה ובארה"ב ועל כן, אין לשאוב מהן השראה בנוגע למחאה, שמאופיינת באוונגרדיות. לדבריו, הכוח של המחאה של קיץ 2011 בישראל היה בכך שאינה נגעה לא בשחיתות ולא באלימות ומשום שמנהיגיה הצעירים שמרו על קונצנזוס. אייל קורא לדבר אל צורכי העם ולטעון טיעון חזק.

לאחר דברי סיכום של המנחים ושל הקבוצות הכנס מסתיים במסיבה שמשרה אווירה של אופטימיות...

אני יוצאת מהכנס בתחושות מעורבות, מצד אחד, רואה יותר ברור את נקודות התורפה של המאבק ומעט מיואשת מהאתגרים העצומים שעומדים בפניו, אך מצד שני מלאת הערכה כלפי כל הלוקחים חלק בדבר.