יום חמישי בערב, יפו. גשם חזק לפרקים, אחרי שבוע שמשי.

כנס דה-מרקר, שבמסגרתו מוצבים ברחבי הארץ מאות שולחנות עגולים המזמינים את הציבור לדיון אודות חזון חברתי לעשור הקרוב, פתח מתחם ב"חצר הנשית" ביפו, מתחם לנערות וצעירות בסיכון, תושבות יפו והסביבה.

החצר מתוארת על ידי מירית סידי, מנכ"לית, כ"מקום רק של נשים, לאפשר להן להיות בטוחות, עם עצמן, בלי הרעשים של הסביבה."

 

מתעניינים רבים, אך משתתפים ספורים
שבוע לפני כן ישבתי עם מירית והעלינו את הרעיון לפתוח את השולחן בחצר.

משם המיילים זרמו לאנשי יפו ולאנשי רווחה, אבל נראה כי הגשם, הקור וסוף-השבוע המתקרב, הרחיקו את המתעניינים והותירו אותנו – קומץ מבוגרים וכ- 10 נערות וצעירות מהחצר.

לפי הנחיות הכנס, היה עלינו לבחור נושא אבל כללי השיח של השולחנות העגולים לא ממש מתאימים לאוכלוסיית הקצה המתארחת/מארחת בחצר ואנו מתחילים בשלב ב' של הדיון על פי הפרוטוקול: סבב בו כל משתתפת מספרת לחברת שיושבת לצדה בעיה אחת במקום בו היא גרה ומשהו אחד בו היא גאה, המתקיים במקום בו היא גרה.

פרויקטים לחוד והישרדות לחוד
בין האמירות אנו שומעים כי גני הילדים הנוצריים מעולים וכמות האלימות והרציחות ביפו בלתי נסבלת.
מרבית הצעירות מספרות כי שירותי הביטוח הלאומי והרווחה בלתי נגישים להן – מבחינת זמני פעילות ומבחינת קיום דיאלוג עם העובדים.
צעירה מהחצר, המשמשת כיום כמנטורית לצעירות ונערות בחצר, מספרת כי אמנם יפו מקיימת אינספור פרויקטים על רצף חינוך-רווחה, אבל דווקא ההשקעה בפרויקטים לא מצליחה לפרוץ את מעגל ההישרדות הכלכלית. בסופו של יום, עם כל הפרוייקטים ההישרדות הבסיסית נותרת, הקושי לרכוש מוצרי חלב וירקות בשל יוקרם נותר ועמם גם חוסר התקוה.

מספרת צעירה: "אני רוצה להיות אופטימית. אני רוצה לשנות ולשפר – אולי לא את העולם אבל להשאיר חותם, לשפר את האנשים סביבי. לא הכל כלכלי אבל כלכלה היא הבסיס."

צעירה נוספת מתייחסת לנושא חוסר הנגישות של הרווחה: "להיות עובדת סוציאלית זו שליחות, אבל הן לא יכולות לפעול כמו שצריך כי יש להן המון תיקים."

אמירות אלו מעלות את הנושא הנבחר מתוך רשימת הנושאים של הכנס: צמיחה, תעסוקה ושירותים חברתיים – תת נושא: שירותי הרווחה.

הצעירות מתארות את דעותיהן לגבי עבודתן של עובדות הרווחה: "הן רוצות לעזור לנערות להתפתח אבל צריך לשפר את העבודה שלהן".

"העו"סיות מוגבלות – אין להן איך לעזור"

"שיסתכלו מי האנשים שזקוקים, ולא על אנשים שכבר יש להם", מציינת צעירה נוספת.

מוסכם על כל המשתתפות (מרביתנו נשים) כי השיטה בעייתית, מרחיקה בין אנשים, מנכרת.

 

ומשם עולות הצעות כלליות לפתרון: אולי להשקיע פחות משאבים בפרוייקטים ולהפנות אותם לעבודה ישירה מול האנשים, שהעו"סיות יבואו ממש לשכונות – שלא יפעלו מתוך משרדים ממוזגים – לבוא לשטח.

אולי נעשה גרפיטי, ריקודים, בלוג של ביטוי עצמי. אבל לשם כך צריך למצוא את הצעירים, משאבים, עולים הקשיים.

 

סיעור מוחות ופתרון באופק
ואז אנחנו ה"מבוגרות" מתערבות ושואלות: מה אנחנו בחצר יכולות לעשות כדי שיראו את מי שחי כאן?

הרעיון מתחיל לקרום עור וגידים: להזמין את העו"סיות מהלשכה לחצר, להראות להן משהו מהחיים כאן, מההתמודדות – שיראו מקרוב: "הרבה אנשים מתמודדים עם המציאות הזו. אנחנו יכולים לדבר כקבוצה."

 

ועולה ההתלבטות: האם לגייס את הכעס שיש לבנות כלפי המערכת כחלק מהדיאלוג האותנט, או להיפך – להביא את העו"סיות לחצר בדרכי נועם, להסביר.

מירית, מנכ"לית החצר, פורשת את דעתה: "אפשר להביא את ההזמנה בתוך הדיאלוג, להביא את האותנטיות – הכעס, הבושה, הכאב. המרחק בא ראשון ומשם עולה הכעס.

במפגש עם שירותי הרווחה יש כמה מצבים קיצוניים – או שנכנעת לגמרי ואתה מטופל נהדר, כי אתה לא כועס.

אם לפעמים אתה בא לרווחה ואתה נורא כועס, אז אתה מופרע, לא נותנים לך להיכנס.

בשני הקצוות האלו אתה מוותר על עצמך. הייאוש הזה מגיע כי אין הרבה אופציות להתנהגות אחרת. כפי שהמערכת בנויה היום, מדובר במערכת נורא נוקשה."

 

יום אירוח לעובדות סוציאליות
ומכאן מתחיל להתגלגל תוכן יום האירוח:

צעירה מתארת מה תעשה כשיבואו העובדות הסוציאליות: "הייתי מראה לה את החצר, את הבית השני שלי, שהשד לא כזה נורא – אנחנו [העו"סית ואני] צריכות אחת את השניה בשביל להתקדם ובשביל לקדם."

צעירה נוספת מסבירה לעצמה ולאחרות: "זה שהעו"סית תגיע לכאן בשביל הנערות, בשביל עצמי, זה כבר ישבור דיסטנס, ועוד יותר אם היא תגיע לכאן עוד פעם, אולי אפילו למפגשים קבועים. נוכל להזמין אותה לאירועים שקורים כאן (יש לנו מסיבת חנוכה קטלנית – די ג'יי, אוכל).

אני כאן לא הרבה זמן. לא הייתי פה שבוע וכשראיתי שמתקשרים, כשבאתי ואמרו שהייתי חסרה – הרגשתי שבאמת דאגו לי, שיש כאן יחס אנושי, לא מתוך אינטרס. זה גרם לי להרגיש שיש כאן מישהי שבאמת אכפת לה. אם העו"סית תעשה את זה מתוך אכפתיות אמיתית היא תכבוש ת'נערות."

בנוסף, הצדדים מבינים כי עם כל הכעסים והתסכולים שצברו הנערות אל מול שירותי הרווחה, יש צורך להכין את הנערות למפגש.
בנוסף, עולה ההבנה כי "יש כעסים שמשותפים לעו"סיות ולנערות – יש דברים שכולנו מרגישים רע איתם ולכן העברת העוסיות 'לצד של הנערות', תיביא לפעולה משותפת."

 

יוזמה קהילתית חדשה ומרגשת
ומכיוון שמטרת כנס השולחנות העגולים היא לכונן יוזמות קהילתיות, יזמנו את היוזמה הקהילתית שלנו, וכך ניראית היוזמה הסופית:

גיבוש קבוצת נערות המעוניינת להוביל את תהליך כינון הדיאלוג עם שירותי הרווחה, דיאלוג ממקום מעצים ומועצם, המסיט הצידה את יחסי הכוח הקיימים בתוכו באופן אינהרנטי.

בניית תהליך רפלקסיבי של הנערות, בו הן מבינות את הכעסים והדינמיקות המתעוררים בהן אל מול המפגש עם שירותי הרווחה, הבנה לגבי מה הן רוצות להגיד לעובדות הרווחה, ובאילו אופנים.
קיימת הסכמה כי עוד לפני המפגש עצמו על הבנות להתגבר על מחסומים רגשיים – שהם מתמודדות מול סמכות, מול כוח, ולכן צריך קבוצה של נערות ועובדות, שתברר מה המחסומים שלה ותפתח דיבור על התכנים הרגשיים (של הנערות ושל העובדות) ומשם – מה המסר שהן רוצות להעביר.

 

יצירת קשר עם גורמי הרווחה ביפו והזמנתם למפגש.

 

בניית תוכן המפגש הראשון, שיהווה נקודת פתיחה לדיאלוג מתמשך:

לאורך כל הערב הנערות מובכות מכך שיושבים סביבן מבוגרים, שמקשיבים להן רוב קשב ומעריכים את דיעותיהן. הנערות "בורחות" לחדרים אחרים, לעשן סיגריה, עקב הקושי להכיל את רצינות השיחה ואת מקומן המרכזי בה.

האין זו חוכמת ההמון? חוכמת הרחוב? חוכמת הרגישות?