חלף הרבה זמן מהפעם האחרונה שהתיישבתי על המקלדת אל מול הצג העמוס בסמיילים צהובים.

כבר מזמן ביקשתי לצבוע אותם כחול או לבן...

מה חדש?
אז מה חדש?
זהו, שלא הרבה, חוץ מהקטע של הלא מנצחים, פלוס הענן שיושב לחלקנו על הראש והמבטים הדכאוניים של אלה אשר חזו הכל  ונותנים יד לתסריטים הרעים.

משפטים כמו "כוחנו באחדותנו" ואחיהם, מנסים לתת כאן ג'אמפ סטרט, כאילו מדובר חלילה באיזה סופני. "זוהי יפו", אותה קבוצה, "זה השיר שסבא שר אתמול לאבא והיום אני.."

כי ביננו, ככה בשקט בשקט, בלי שאף אחד ישמע, גם בימינו הגדולים לא הינו ממש גדולים ועוד כילד נאלצתי לגרור עימי בעיקר הפסדים ושקים של "כמעט" בכל ראשון לבית הספר.

 

הייתי קטן
אבל באתי, כל שבת.

טוב זאת לא היתה חוכמה. יכולתי לבחור או להגיע לגאו,ן או להישאר בבית ולנסות לקלוט בטלוויזיה עם כפית את "שגעון המוסיקה" מ"אודליה משדרת".
הייתי קטן (לא מבחירה), לא הבנתי הרבה.
עכשיו גדלתי ולא מבין הרבה יותר.

כי מבחינת היעדים הקמנו את מכבי-יפו פחות או יותר באותה מתכונת ובחיי - כשהגעתי לחולון סטדיום בפעם הראשונה, הדבר האחרון שחלף לי במוח זה שוואלה היום מנצחים!

והם נצחו! כן, הם, ביום ההוא.

זה עדיין לא היה "אנחנו" עבורי, סה"כ ראיתי איזו מודעה בשדרה ובאתי להציץ מבלי לספר להורים.
לא זכרתי את רובכם מהיציעים הישנים. יש גבול לכמות החומר אשר מוחו הקודח של בן השמונה יכול להכיל, ובכלל הייתי טרוד בלהטריד את אבא המוטרד ממצב הקבוצה, ואת צרחות ה"יש!" שמרתי בעיקר לכל פעם שחזר הצבע בערוץ ירדן בטלוויזיה הצבעונית החדשה (אנטי מחיקון!).

מה השתנה?
אז מה השתנה?
פתאום יפו מנצחים.

נו, וזה לא חד פעמי.

פתאום זה כל שבוע ופתאום יש להם גם גביעים. החבר'ה גילו שניצחונות זה סבבה והחליטו לרוץ עם הטרנד, עד שברוב חוצפתם עשו אליפויות בסוף עונה.

"זו היא יפו? ילדה!".

 

באתי בשביל יין לדם וקיבלתי רד בול מפוצץ בקפאין.

מ"חיים משבת לשבת" נתקעתי עם אין לי חיים ושני ילדים שצורחים לי בבית היידה בי!

ואלה? אלה לא צריכים להיתקע כמוני כמו בשנות ה-80 מול לילית נגר וסיפוריי "אבו חליל",אלה לא צריכים לשבת ולשמוע את אמא מפרגנת לחולצות של דליה מזור  ולבלוע "דני" בשביל המדבקה של הרובוטריקים, או לבלוס מישמש בשביל הגוגו.

הם צריכים גול בכל דקה, הם צריכים שהשופט ישרוק לסיום כבר בדקה 70, הם רוצים אצל ראובן בלי ביצה וגם תוציא להם ת'גרגירים (סומסום).

כבוד הם יתנו רק אם לפוקימון שלך יש ארבעה כוחות גלאקטים ויד נפץ חללית.

 

הפסדתי להם
בקיצור: הפסדתי להם!

בפרק של הכדורגל שכחתי לספר שלפעמים גם לא מנצחים, שכחתי לספר שלפעמים המשחק מתחיל ב-11:30 ולפעמים אצל ראובן נשאר רק עם תפו"א והנסיעה לנתיבות עלולה לקחת שעה ועשרים, ושכחתי לספר שפה ושם יהיו גם שינויים ופיטורים.

אז אבא מודה: תקשיבו ילדים! מצטער אבל לא הכל ורוד בחיים.

הרוב! הרוב ורוד וגם כשרואים שחור צריך לחפש את האור. כשיש אור אז ממשיכים, אבל עזבו את הפסיכולוגיה של השקל תשעים.

מה נפלתי עליכם, אתם עדיין ילדים  .

זיפת
האווירה הכללית ביום שישי האחרון, ברכב של ישי בדרך חזרה מנתיבות, הייתה זיפתית והפרצופים נראו מבוישים כאילו חטפנו כאפה מאלכסיי ה"חנון.

התחלתי לחפש.

נו,תודו שגם אתם, כל הדרך, הבאתם עד צומת אשדוד לפחות 12 פתרונות למצבנו התוסס ותודו שכל שיר שהרדיו ניגן לכם בחזור רק העלה את רף העצבים.

צריך שינוי! צריך לחזור למסלול הניצחונות!

והקטע שכולנו יודעים איך,כולנו יודעים מתי,כולנו חכמים,כולנו נבונים,כולנו ילדים?.

הגענו לחולון להזדכות על התופים והדגלים.

באותה דקה נחתה גם החללית של הבלאנקוס המבואסים.

הם לקחו (בניגוד לשמועות) את ההפסד קשה, נשבעו שדווקא היום רצו יותר מתמיד, אחד (בלי שמות) אמר לי "באמא שלי רק עבורכם הנסיכים!", השני ביקש סליחה והשלישי השפיל מבט של מקצוען, כאילו מסכים עם "אלו החיים".
ואנחנו (לא כולנו) חילצנו חצי חיוך של שבת שלום לעברם והמשכנו עם הציוד במסדרון הצר, אל עבר האפסנאות.

חיפשתי ומצאתי
התחלתי לחפש!

טוב, אין מצב שאני יוצא מכאן בלי איזו נקודת יציאה, בלי איזה סימן, בלי איזה "אורצ'יק" אשר ירים ויפיח תקווה חדשה.

אין מצב שאני הולך לישון עם "יש לנו נוער" ו"יש לנו קהל".

אני זקוק לראות שמישהו שולח פס קדימה, חייב שמשהו יקום ויצרח, לא מכיר את "עזוב, מחר יום חדש".

רוצה עוד היום לנצח!

רוצה שבפעם הבאה כאשר מישהו יצעק לי "יאללה הביתה!" הוא יוסיף: "ותיקח אותי בבקשה גם איתך!".

 

ואז, רגע לפניי שנפרדנו מדלת האפסנאות, נתקלתי בו.

עיניו נצצו, ליבו טהור והוא כולו היידה יפו!

אתם יודעים מה? ראיתי את האור!

הוא עדיין לא יודע ונפשו היא נפש ילד, אבל נשבע לכם שכבר בשבוע הזה הוא יקבל מאיתנו עוד תפקיד...

טוב, אעצור כאן.