שקט, גלים, שמש וריח מלוח על המים?

 

אז זהו, שאצלי, תל אביבית למודת סבל וניסיון שכמותי, עולות מיד אסוציאציות של זפת, זוהמה, כדורי מטקות טורדניים, עוללים ערומים וצפיפות בטעם שמן שיזוף אגוזים.

אכן, תמונות קשות, יונית.

 

כמה הופתעתי, אם כן, לגלות השבוע ועוד ממש קל"ב; בחוף גבעת עלייה, ים אחר. חוף נקי ומצוחצח, ריף קטן המעניק תחושת ברכה חמימה ומים צלולים ונקיים המקדמים את רגליי ב-28 מעלות מושלמות. 

 

מסביב ייהום הסער ואילו מסביבי שלוות אלוהים המופרעת מדי פעם על ידי להקת ציפורים, שבאה לטעום מהפיתות שהמציל סטפן מפזר עבורן מדי בוקר. אווירה של סוף עונה אופפת את החוף השקט ומרבית המתקנים בו כבר קופלו על ידי עובדי החוף, כהכנה לחורף שעדיין מבושש לבוא.

ים או לא ים, ובמדרגות המובילות לזולת המצילים יש דלי מים לשטיפה – הרמז ברור: החול נשאר בחוף.

 

טיפוס למעלה (ברגליים שטופות כמובן!) מגלה סוכה מוצלת, שני מצילים מעט מחוסרי תעסוקה, אבל ערניים כמו לאחר חמש כוסות אספרסו כפול ואופק אינסופי עם נוף שיזמי נדל"ן היו מוכנים לשלם הרבה אפסים עבורו.

 

סטפן שנמצא כבר 16 שנים בשירות החסקה, עונה לתואר "המציל הז'ונגלר" עד לאחרונת הקלישאות, כולל שיזוף בדרגת well done, רעמה מתבדרת דהויה משמש ומלח, וערימת שרירים מפותחים שהוא מתחזק בגלישה יומיומית ושאר סוגי ספורט.

 

לצדו של סטפן, דורון, "רק" 11 שנים מציל. בדרך כלל את טובעי חוף מציצים, אבל הוקפץ לכאן היום על תקן ממלא מקום.

"זה מגוון. עד 12 מגיעים לחוף רוסים ולכמה שעות אתה מרגיש ברוסיה הקטנה", הוא צוחק, "מאחת בצהריים בערך מגיעים ערבים ממזרח ירושלים וערבים יפואיים, ומעט דרומה יותר, במפרץ, מתבודדים הצפון תל אביבים".

"כן בהחלט, מרבית הערבים ממזרח ירושלים לא יודעים לשחות ובנוסף הנשים לבושות בלבוש כבד מאוד גם בזמן הרחצה בים, כך שהם חשופים יותר לסכנת טביעה. עובדה נוספת שמקשה עלינו מאוד את עבודת ההצלה היא היותם דתיים מאוד, כך שחוקי הצניעות לא מאפשרים מגע באישה בסכנת טביעה והעלאתה על חסקה".

"משתמשים בגלגל הצלה הקשור לחבל ארוך. זורקים את הגלגל לעברה ולאחר שהיא נאחזת בו, מושכים אותה החוצה".

 

דורון עמיתו שנתקל בבעיה דומה בגלל נשים דתיות הרוחצות בסמוך לחוף מציצים, מספר  "הן מעדיפות למות ובלבד שיד גבר זר לא תיגע בהן חלילה".

כשאני שואלת בחלחלה אם הם היו עדים למקרי מוות מטביעה בחוף, הם ממהרים להרגיע אותי שסוף טוב הכול טוב, ולמרות חוקי הצניעות הנוקשים, איש לא טבע אצלם.

מסתבר שלא רק חוקי צניעות נוקשים מייחדים את עבודת המציל בחוף גבעת עלייה,

סטפן מספר לי גם על עימותים יומיומיים בין ערביי יפו וערביי מזרח ירושלים.

"ערביי מזרח ירושלים מגיעים לחוף, עושים מנגל על שולחנות שמיועדים למשחק פינג פונג, משאירים אחריהם זוהמה וטינופת אדירה, וככלל לא מכבדים את חוקי המקום ותושביו".

"תראי", הוא מספר לי מעט נבוך. "הם נכנסים למים בתחתונים. זה ממש לא מכובד כי יש פה נערות צעירות ערביות ונשים שנאלצות לחזות בכל מרכולתם של הרוחצים בתחתונים", הוא רומז. "הגברים היפואיים מתרגזים מאוד ומתפתחות תגרות בין הקבוצות".

 

בעיה נוספת שהעכירה את שלוות החוף הייתה רוכבי הסוסים שדהרו לאורך כל שעות היום על קו החוף וסיכנו רוחצים, חלקם אף נפגעו באופן קשה.

 

אולם, נכון להיום, כל התחלואים שהוזכרו שפגעו בחוויית החוף נעלמו כמעט כליל, בין היתר, הודות לתחנת משטרה שהוקמה על החוף לפני חודשיים ודאגה להשיב את הסדר והשלווה על כנם בחוף היפהפה.

 

לא רק פעילות משטרתית מוגברת הביאה למהפך: פקח שנמצא באופן קבוע על החוף, גם בחודשי החורף, ואיש תחזוקה קבוע תורמים גם הם והחוף אכן נקי מאוד, וסטפן מעיד כי כייסים ושאר פורעי חוק מדירים את רגלם היום מהחוף.

 

על החוף, פגשתי שתי נשים ערביות, נעְמה ועליא שהגיעו בלבוש קצר אך ללא בגד ים ליהנות מהים. הן יושבות בצל, לצידן סל גדוש בדברי מאכל וכוסות קפה שחור בידיהן.

"אנחנו מיפו", מספרת נעמה."ומגיעות כמעט כל יום. לפעמים, לרחוץ בים ולפעמים סתם להירגע עם כוס קפה מול הגלים".

לשאלתי למה דווקא לחוף הזה הן עונות כי "שקט כאן".

 

אלי ספרוב, אביו הגאה של הנומרולוג משה צ'יקו, מדרים לכאן מחולון, זאת למרות חוף בת ים הקרוב יותר למקום מגוריו.

"אני אוהב את האוכלוסייה פה", הוא מצהיר בלהט. "תכתבי שלמרות שנדקרתי במזרח ירושלים לפני כמה שנים מנוסע במונית שלי, אני אוהב מאוד להתרועע ולהיפגש עם ערבים ומגיע לחוף כאן במיוחד בגללם. הם אנשים נחמדים מאוד ברובם", הוא אומר.

"בנוסף, אני מת על הנוף של יפו, אני מוצא בה הרבה שלוות נפש".

"מה זאת אומרת", הוא צוחק צחוק גדול. "חורף או קיץ זה לא משנה לי.

את יודעת מה החברים שלי אומרים? שאני נכנס בחורף לים כדי לא להירטב מהגשם!"