|
אני פוגש את אורי רוטלוי ואת סמי אבו שחאדה בחנות הספרים ובית הקפה "יאפא" ביפו, מקום שהוא צומת מפגש אנושי ותרבותי בין ערבים ויהודים. בהמשך אולי גם בין פלסטינים וציונים. אורי וסמי, שניהם ביחד ולא לחוד מדריכים סיורים משותפים ביפו, היא יאפא הערבית.
size="3">שני צדי המטבע
 קפה יאפה בלב יפוסיורים ביפו אפשר הרי להוציא מכל מדריך טיולים. השאלה היא מה התוצאה הסופית. סמי ואורי מציגים שתי תמונות של יפו: שונות, אחרות, מוכרות ולא מוכרות. אפשר לומר שני סיורים במכה אחת, למרות שהם לוקחים אותי לשלוש נקודות יפואיות בסך הכל: הנמל, רחוב רזיאל ורחבה קטנה שלפני כיכר קדומים מול המבנה של הסאראייה העתיקה.
אורי רוטלוי, ואני מתחיל איתו, כי יותר נוח לרכך את המתכון ביהודי ציוני, עושה דוקטורט בפילוסופיה, מתמחה בוולטר בנימין, מחשובי הוגי הדעות במאה ה-20. סאמי אבו שחאדה, תושב יפו, עושה דוקטורט בהיסטוריה של יפו כמרכז תרבות ערבי בתקופת המנדט, והקשר של העיר עם מרכזי תרבות ערביים במזרח התיכון.
size="2">אני: מה מטרת הסיור?
size="+0"> size="2">אורי: המטרה היא להראות שיש פה משהו מאוד לא תקין בשני הסיפורים. עומדים באותה נקודת רחוב, כאשר כל אחד מאיתנו מספר את הסיפור של הצד שלו, וכל מאזין או מתבונן רואה משהו אחר לגמרי.
size="2">סמי: בנוסף, בישראל לא שומעים את הנרטיב הפלסטיני. אין לו מקום. אתה צריך לראות את הכעס של האנשים שמשתתפים בסיור אחרי שהם שומעים אותי.
href="http://www.yaffo.co.il/ca/upload/Image/Ygal-Ztur/Sami+Uri.jpg" target="_blank">שניהם צוחקים. הערבים כועסים על אורי, שלטענתם מציג עובדות היסטוריות מוצקות, כאילו הן האמת. היהודים כועסים על סמי, שמציג את הדברים ברגש, שהוא מתאר את חיי היום יום דאז כאילו הם האמת.
size="2">אני: איך התחיל הסיור?
size="+0"> size="2">אורי: הרעיון התחיל עם עמותת "חלונות" שמפגישה בני נוער מתל אביב ומיפו. אחר כך המשיך ביוזמת עיריית תל אביב ומספר אנשי חינוך.
אנחנו הולכים מיאפא לכיוון נמל יפו. סמי מספר לי שהוא זה שמתחיל את הסיור, ותמיד הוא מתחיל לדבר בערבית. זאת אומרת, אם ynet היה אתר דו-לשוני הרי הטקסט הבא היה נכתב קודם בערבית.
size="3">אתה ראשון יא-קזה
size="+0"> size="2">| יש פה משהו מאוד לא תקין בשני הסיפורים. עומדים באותה נקודת רחוב, כאשר כל אחד מאיתנו מספר את הסיפור של הצד שלו, וכל מאזין או מתבונן רואה משהו אחר לגמרי. |
size="3">סמי רואה צד אחר
size="+0"> size="2"> href="http://www.yaffo.co.il/ca/upload/Image/Ygal-Ztur/Namal.jpg" target="_blank">סמי: סאבח אל חייר. נמל יפו הוא אחד העתיקים בעולם. לפני חמשת אלפים-ששת אלפים שנה התיישבו כאן אבותינו הערבים. אני קוטע אותו: סאמי, בחיאת דינכ, איזה ערבים? מוחמד נולד במאה ה-6 לספירה.
size="2">סמי (מתעלם): יפו עד מחצית המאה ה-19 היא בעיקר העיר העתיקה שעל הגבעה. האדמות מסביב ליפו היו פוריות, אפשר היה לחיות מחקלאות מדייג, מהנמל וממסחר. יפו תמיד היתה מקום מאוד חשוב, שער הכניסה לפלשתין. לכן יפו נכבשה יותר מ-30 פעם בהיסטוריה שלה. היו כיבושים ערבים, צלבנים, עות'מאנים ובריטים. עכשיו תורו של הכיבוש הציוני.
 נמל יפו העתיק"יפו ידעה ימים טובים יותר וטובים פחות", ממשיך סמי בלהט, "בשנות ה-30 למשל הייתה כאן התפתחות כלכלית ותרבותית מדהימה. האוכלוסייה המקומית התעשרה ואפילו נאלצו להביא עובדים זרים כדי למלא ספק את הדרישה. עד לנכבה ב-1948, הייתה יפו למרכז התרבותי והכלכלי החשוב ביותר בפלשתין המנדטורית.
size="2">אני: נכבה? תסביר
size="+0">
size="2">סמי: סבלנות. בתחנה השלישית.
אבל הוא מוסיף ולא מתאפק.
size="+0">
size="2">סמי: הנמל מוזנח כיום, כי אין לו היסטוריה יהודית, ולכן המדינה לא שימרה אותו.
size="+0">
size="2">אני: כתושב יפו אני יודע שאתה צודק. כל זמן שהיו כאן רק ערבים וכמה דייגים לא עניין את אף אחד. תראה מה צ'יץ עשה ליפו. כיסח לה את הצורה. הוריד את כל בנייני המידות המדהימים. רק היום מתחיל שינוי. אני מקווה שלא רק בגלל חמדנות נדל"ן, אולי גם קצת הבנה ושימור.
size="3">רזיאל היהודי
אנחנו הולכים לרחוב רזיאל, אחד הרחובות היפים ביפו, שסובל מהזנחה רבתית. אולי עיריית תל אביב תמצא דרך לקשר אותו כעת בין יפו לבין פרוייקט התחנה של פעם. אנחנו עומדים ליד בית מספר 15.
size="+0"> size="2">אנחנו עומדים לפני בית עם שלט מדהים ובו שלוש כתובות.
בתחתונה כתוב "chevalier a howard",
בזו שמעליה "שלום על ישראל",
ובעליונה "סאלם על אברהים" (בערבית). |
אנחנו עומדים לפני בית עם שלט מדהים ובו שלוש כתובות. בזו התחתונה כתוב "chevalier a howard", בזו שמעליה "שלום על ישראל", ובעליונה "סאלם על אברהים" (בערבית). לרחוב, שהוביל מהנמל לתחנת הרכבת שיצאה לירושלים, קראו "אלכסנדר האוורד" - על שמו של איסקאנדר עאווד, ערבי ממוצא לבנוני ש"השתכנז". בבית האוורד שכנו לימים משרדו של מאיר דיזנגוף, ושל הקבלן הגדול שלוש, שבנה את נווה צדק.
באותו רחוב ניצב גם מלון קמינץ, בו התארח הרצל בביקורו בא"י בשנת 1898. בית מספר 17 (שנהרס בחוסר אחריות לא מכבר - י.צ.) היה משכנו של הוועד הפועל של חובבי ציון. ב-1908 התיישב בבניין ארתור רופין, ומאוחר יותר החלה לפעול בו הגימנסיה הרצליה, וגם בית המשפט העברי הראשון, שמזכירו היה לא אחר מאשר ש"י עגנון.
size="3">רזיאל הערבי
size="+0"> size="2">סמי: בוא נרד לתחילת הרחוב. שים לב לגודל הרחוב ואיכות הבנייה.
אנחנו עוצרים ליד רזיאל מס' 4. מבנה מרשים שמשכן מעין בית אבות. יש שלט מוזנח שאיש לא טרח לנקות מזמן. סמי מבקש שאקרא אותו. "במאורעות ה-1 במאי 1921 הרסו פורעים ערבים את חנויות היהודים אשר שכנו בקטע זה של רחוב רזיאל, שנקרא אז רחוב בוסטרוס"
size="+0"> size="2">סמי: שני הרחובות שהלכנו בהם, רחוב האוורד, והמשכו, רחוב בוסטרוס הם הרחובות המודרניים הראשונים של יפו, שמובילים מהנמל ומהשוק אל תחנת הרכבת. הרי ביפו היתה הרכבת הראשונה שהובילה לירושלים. סקאנדר עוואד ונג'יב בוסטרוס הם שני סוחרים מארוניים שבאו ליפו מלבנון בסוף המאה ה-19. הם התבססו ברחוב, ובנו בו רחבות גדולות ודירות יוקרתיות שמשקיפות לים.
בתקופה ההיא היה העולם הערבי פתוח הן מבחינה תרבותית והן מבחינה כלכלית. אנשים מיפו למדו בקהיר ובביירות, וממקומות אחרים באו להשקיע ביפו: היה כאן בנק די-רומא, היה קולנוע "שרק" ("המזרח") שהציג קולנוע מערבי. היו חנויות שתפרו חליפות מבד אנגלו-הודי. הרחוב הזה הוא סמל לקשר בין יפו לעולם הערבי.
אנחנו עולים אל התחנה השלישית והאחרונה במסע שלנו ביפו. רחוב מפרץ שלמה. בדרך עוברים ברחוב אחר שמוביל לנמל ונקרא "רציף העלייה השנייה". מתיישבים על ספסל מול הסאראיה הישנה. ממול הנוף של תל אביב. מאחור המבנה העות'מאני.
size="+0"> size="2">סמי: מי מתחיל?
size="+0"> size="2">אורי: אני
size="+0"> size="2">סמי: כרגיל. תמיד אתה.
size="3">שחרור יפו
size="+0"> size="2">אורי: אנחנו נמצאים בתחנה השלישית והאחרונה. כאן מתקיים המיקרוקוסמוס של היחסים בין תל אביב ליפו. לפנינו גגות הרעפים האדומים של נווה צדק. שכונה יהודית ראשונה שיצאה מיפו. אל יפו מגיעים עולים חדשים שמשתלבים בקהילה המקומית. לחוץ עליהם, צפוף. הם רוצים להקים שכונה יהודית חדשה. ב-1886 מקימים את נווה צדק; ב-1890 את נווה שלום, וב-1909 את תל אביב, עיר עברית של ממש. היחסים עם יפו הדוקים. אנשים עובדים ביפו.
אבל ב-1921 (תרפ"א) האמון והדו קיום נסדק, שלא לומר מתמוטט. מתחילה סדרה של פרעות ביהודים. הערבים שולחים קבוצה של נערים שהולכים מכות ואחר כך מגיעים המבוגרים שפוצעים והורגים. הפרעות ממשיכות: 1929, 1936, כל השכונות התל אביביות בגבול יפו נפגעות. ב-1947 מתחדשים העימותים. תל אביב בהתגוננות.
 יפו לפני שנים רבות
אורי מקריא את הנאום של מנחם בגין כפי שמופיע בספרו של חיים לזר (ליטאי) "כיבוש יפו": "חיילי המעמד. אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל...קלעו היטב...אל תדעו רחמים בקרב...חמלו על הנשים והילדים".
הכוחות העבריים נתקלים בהתנגדות אדירה. אש הצלפים בשכונת מנשייה מסבה להם אבידות רבות. למחרת מנסים מחדש. מטפלים בית אחר בית במנשייה, ומחסלים את הצלפים. תוך כדי מפגיזים את מרכז יפו ואוכלוסיית יפו בורחת דרך הנמל. יפו בידי אצ"ל. יפו הופכת לשכונה בתוך תל אביב.
size="3">כיבוש יפו
size="+0"> size="2">סמי: הנקודה הזאת היא לא קלה עבורי. אני לא אומר את זה לקהל. אני אומר את זה לך. פה אני מדבר על הנכבה של יפו. משמעות המילה נכבה בערבית - אסון כבד. משתמשים במילה כשמתרחש אסון טבע או אסון משפחתי נורא. מי שהחל את השימוש בביטוי היה בכלל הוגה דעות לבנוני בשם קונסטנטין זרייק, מרצה באוניברסיטה האמריקנית בביירות שב-1949 ניסה להסביר מה קרה בפלשתין. הוא כתב ספר בשם "מענה א-נעכבה" - משמעות האסון ושכנע את העולם הערבי שמה שקרה ביאפא היה בגדר של נכבה, אסון נורא.
יאפא הייתה המרכז הכלכלי והתרבותי הכי חשוב בפלשתין לפני הנכבה, לפני תוכנית החלוקה. הרי מה זו תוכנית החלוקה? לתת משהו שאינו שייך לאלה שלא הגיע להם. שאפילו לא ידעו איפה פלשתין על המפה.
בשנים 47'-48' הייתה יאפא עיר במצור. מצפון תל אביב, מדרום חולון, ראשון לציון וחלק מבת ים, בדרך לירושלים ישובים ציוניים עוינים ובמערב הים. לנו, לפלשתינים, לא הייתה אפשרות להקים צבא ולציונים היו מלא כנופיות מאורגנות עם נשק ותחמושת וברור שהם התכוונו לכבוש שטחים נוספים בפלשתין. יאפא סבלה מהתגרויות בלתי פוסקות מהכנופיות הציוניות בכל קו התפר.
20 טון של חומר נפץ נפלו על העיר תוך שלושה ימים. מפגיזים את בתי הספר, את השוק. ואז מתרחש טבח. מגיעות הכנופיות של יצחק שמיר, לימים ראש ממשלה של המדינה הציונית. הן מביאות משאית עם חומר נפץ כדי לפוצץ את משרדי אל-מג'דה, ועדת ההתנגדות, שיושבת בשוק. לאחר מכן הן שמות את המשאית ליד הסאראייה החדשה, בכיכר השעון, שבה היה בית יתומים. נס גדול היה שחלק גדול מן היתומים לא הגיע באותו יום. סבי עבד במוסך ליד. הוא רץ לעזור אחרי הפיצוץ אבל המראות היו כה קשים שהתעלף בעצמו.
כשראו התושבים הפלשתינים שליהודים אין לב והם מוכנים לפוצץ בית יתומים התחילו לפחד באמת. בעקבות טבח נוסף בתל א-ריש (צומת משרד הרישוי של חולון - י.צ.) החלו התושבים לעזוב.
size="+0"> size="2">אני: כמה תושבים ערבים היו ביפו?
size="+0"> size="2">סמי: 120,000 ביפו ועוד 5,000-6,000 במנשייה (סביב מסגד חסן בק ועד מוזיאון אצ"ל). לאחר תקופה קצרה נשארו פחות מ-4,000. אם זה לא גירוש אני לא יודע מה זה גירוש.
size="+0"> size="2">סמי: לאחר מכן סיפחו את יאפא לתל אביב. העיר הכי חשובה בפלשתין הפכה לשכונת עוני, מצוקה ופשיעה בתוך העיר היהודית שצמחה מתוכה. התושבים נשארים תחת ממשל צבאי ואת כולם מכניסים לשכונת עג'מי, שמים מסביבם גדר תיל והיהודים קוראים לזה "הגיטו".
"התיזה שלי", אומר סמי, "מאוד פשוטה": ב-1948 הלך לנו כל הגדול. הלאום. הדגל. ב-1949 בא חוק נכסי נפקדים ואיבדנו את הבסיס הכלכלי. כל מי שהיה לו רכוש מחוץ לעג'מי איבד אותו. ב-1951 הכניסו לתוך חדרים ובתים בעג'מי עולים חדשים, למשל הבולגרים. האוכלוסייה הגברית הערבית נכנסה לדיכאון, ומכאן הדרך לאלכוהול, סמים והימורים היתה קצרה.
אנחנו לא היינו פושעים לפני 48. אנחנו היינו המרכז. הכיבוש הפך אותנו לפושעים. אם לא הייתה נכבה, יאפא היתה היום עיר של חצי מיליון תושבים.
יגאל: אני חי ביפו, עם יהודים, ערבים, ארמנים ונוצרים מכל קצוות הקשת. אולי מיפו תצא בשורת הדו-קיום.
אולי?
href="http://www.yigalzur.co.il/" target="_blank"> color="#0000ff">לאתר של יגאל צור - לחצו כאן
|
מאת: יגאל צור
