פעמים רבות אני נתקלת בהצהרות של קברניטי הרשויות באומרם, כמה חשוב לשמוע את התושבים, את מצוקותיהם, ולהיות קרובים לשטח.

הרעיון שמאחורי ההצהרה הוא נפלא, אבל האם באמת מתכוונים למה שמצהירים?

כמעט בכל שכונה יש פונקציה של יו"ר וועד השכונה, מי הוא אותו יו"ר? האם הוא נבחר? האם הוא מייצג תושבים? האם הוא כתובת? ואם כן אז כתובת למה?

שנים שאני מכהנת בתפקידים הללו, ועדין שואלת את אותם השאלות.

 

ישנו חוק המחייב את הרשות לקיים כל כמה שנים בחירות בשכונות שיש בהם וועד נבחר. וועד זה, כאמור, מייצג את השכונה בתחומים רבים, ויש לו יכולת השפעה על החלטות של מדיניות וניווט תקציבים על פי צרכי השכונה.

לרשות העירונית כמובן עדיף נציג נסחר בעל כוח עוצמתי ותמיכה של תושבי השכונה, אולם נראה כי עדיפות זאת לא באה לידי ביטוי הלכה למעשה.

אם היה כך הדבר הייתה מקיימת הרשות העירונית בחירות כל שמונה שנים לפחות, ומסייעת ליצור הנהגה קהילתית, בעלת כוח, סמכות והכרה כגוף בעל השפעה.

 

יפו לא קיימה בחירות כבר שנים רבות. כל יושבי הראש המכהנים לא נבחרו בבחירות דמוקרטיות, המחייבות התמודדות מול אלטרנטיבה שעומדת מולן. לא נוצר מהלך של הכרות עם התושבים, הקשבה לבעיות הבוערות, בקשה לאמון ביכולתו של הנבחר לשרת את הקהילה.

 

לכן לא מפתיע שהתוצאה היא נציגים הפועלים כיום כהנהגה מקומית, אבל בעצם לא מייצגים  את התושבים. כיום, בראש ההנהגה המקומית לא עומדים אנשים המוכרים ככתובת לבעיית התושבים, אחת הסיבות היא שלא נעשה חוזה בעל פה בין שני הצדדים, כפי שהדבר אמור להיעשות בתהליך בחירות תקין.

 

אז את מי בכל זאת משרתת הנהגה כזאת?

נכון מאד, את ראש העיר.

 

בשכונות מוכר המושג "הפעילים". אלו הם אותם תושבים יקרים, שמבקשים להיות שותפים מתוך אכפתיות למה שקורה בשכונתם.

יש את "פעילי הבייגלה", אותם פעילים שבמשך שנים מגיעים לפגישות, לסדנאות, בודקים את מצב הבייגלה שמוגש ככיבוד קל לאותה פגישה, ומחכים שיגידו להם מה לעשות. שנים שהם מתוסכלים כי בעצם לא ממש קורה משהו.

כך, נותרים התושבים שמתארגנים סביב בעיה מסוימת מאמינים בכוחם לשנות, במיעוטם. אך לאותם המתעקשים מגיעה בהחלט מילה של פרגון.

 

מקרה אחד מבהיר את כוחה של התארגנות מעין זו. לפני שנתיים הגיעה השלב המתקדם של מחלף ולפסון, שהעמיד את גינת הלר הנמצאת בין מרכז הטניס לדיירי רחוב רובינשטיין ביפו ד' בפני סכנת הרס: הגינה ששופצה להפליא שנתיים לפני כן, והייתה מקור גאווה לתושבים ופנינת חן למבקריה, הייתה עתידה להפוך לכביש בעל שישה נתיבים, עורק ראשי לתנועה בין מזרח למערב.

התושבים של רחוב רובינשטיין התארגנו למאבק: הם קיימו אסיפות של תושבים, בחרו נציגים מטעמם והחלו במאבק עיקש ביותר, שדרש הפגנה, עמידה מול הטרקטורים, בתי משפט, מאבק במועצת העיר, בקשת עזרה מראש העיר, ועוד מיני התארגנויות למען עצירת התוכנית. כל זאת ללא יו"ר.

מאבקם נחל הצלחה: הוחלט להשאיר את הגינה ולהמשיך בטיפוחה. במקום ששת הנתיבים המתוכננים, נסללו רק שניים,  וגם זה - לכיוון אחד. הם מנעו את הרעש הטורדני והרוויחו בחזרה את גינת החמד, המשרתת את האוכלוסייה.

במקרה אחר, גינה נוספת, ברחוב עזה ליד המכללה, תוכננה להריסה. מאבק של יו"ר ועד השכונה עם פעילים, הצליח לעצור את הצו, ובמקום נשארה הגינה ששופצה והתחדשה.

 

להיות פעיל בעל השפעה זה לא דבר מובן מאליו. לרב זה אומר לפנות זמן עבור העשייה, שאינה מתגמלת כספית, אבל מספקת אישית. פעיל הרוצה להשפיע חייב לגלות אחריות ומחויבות לתהליך, ואמונה גדולה ביכולת שלו להשפיע ולשנות מציאות. אבל מה קורה לאלו שנלחמים ביום יום בבעיותיהם הכלכליות והאישיות? האם הם יכולים להיאבק על זכיותיהם הקהילתיות שלהם ושל שכניהם?