רבים לא ידעו שמאות המבקרים שהגיעו לכאן, הגיעו למעשה מהגדה המערבית בפעם הראשונה מאז שנות 2000. כעת הנפיקו להם אישורי מעבר לצורך ביקור בישראל ורבים מהם ראו בפעם הראשונה בחייהם את הים.

למען גילוי נאות יש לציין כי לא מזמן ביקרה כאן קבוצה נוספת של תושבים מהגדה המערבית, או יותר נכון - קבוצת נשים, שהגיעה לחיפה למרכז כרמל לביקור של שלושה ימים.
במהלך שהותן כאן סיירו בארץ, עברו מספר סדנאות וגולת הכותרת של הביקור היה מפגש עם קבוצת נשים יפואיות, מוסלמיות, נוצריות ויהודיות.

א' נראית כמו סבתא חביבה, שכל תפקידה בחיים הוא לחכות לביקור הנכדים.
מה שרבים לא יודעים זה שהיא החליטה להקים מפעל חיים, העוסק במפגש של נשים משם ונשים מכאן. הכל חייב להתבצע בסודיות רבה, כי שם, בשטחי הגדה המערבית, לא מקבלים כל כך בהבנה את המפעל הזה.
מדובר באישה מרתקת מדהימה, בעלת אומץ אדיר ונדיר, שבתחילת הדרך בילתה שעות בשמש ובגשם, משעות הבוקר המוקדמות עד לשקיעת החמה שהתה במשרדי הצבא והמינהל האזרחי, בניסיון עיקש להשיג אשרות יציאה לקבוצת נשים, לצורך הביקור הכל כך חשוב הזה.
אט אט יצרה א' קשרים והכרה והיום כבר הפכו הדברים לקצת יותר פשוטים, אבל ההתנהלות והארגון רחוקים מלהתנהל בקלות ובאופן חלק.
קבוצת הנשים הגיעה למחסום בשעות השחר המוקדמות שם חיכו כמה שעות עד שהותר להן לחצות את המחסום ולהיכנס לארץ.
גם בדרכן חזרה הביתה הן תעבורנה את אותו המסלול. אבל הנשים החוזרות הביתה תהיינה  שונות במעט מהנשים שהגיעו הנה.
גם אנחנו, שבילנו במחיצתן חצי יום בלבד, נותרנו עם רשמים אחרים. למדנו מהן כי דברים שנראים לנו טריוויאליים, כמו מים זורמים בברז, הם לא דבר מובן מאליו. אצלן מגיעה מכולת מים פעם בארבע ימים. רק עובדה זו לבדה גרמה לכמה דקות דומייה של הפתעה והלם.

 

ניסינו לדחוס כמה שיותר דברים לאותו הביקור, ניסינו למשוך עוד קצת להבין, להכיר לשמוע ולהשמיע. גילנו שלכולנו יש את אותה הדאגה לילדים, את אותם הפחדים ואותם המאוויים ובסך הכול ברגע שמכירים ומדברים, כמה בנאלי וכמה נכון - החומות נופלות.
סיימנו את הביקור עם טעם חזק של עוד, עם צורך מוחשי נוסף להכיר ולהבין ורצון עז לבקר אותן בבתיהן.
לצערי לא נראה שביקור שכזה הוא בר ביצוע, שהרי הן מסכנות את עצמן בעצם העובדה שהגיעו הנה, אז כיצד תתקבל משלחת נשים שתגיע מכאן לשם?