הקריאה המהדהדת הזו, תולדה של צפייה בשידור אנלוגי ודיגיטלי בו זמנית, התגלגלה השבוע לפני שנתיים, בתזמון מדהים עם שני אירועים מהשבוע האחרון: ניצחונה של הפועל קרית שמונה על האלופה מכבי חיפה והעברת הכתר, ככל הנראה, לקבוצה הקטנה, המרשימה, ומעוררת הקנאה מהצפון, וסיבוב ח' בגביע המדינה שקרוי בפי כל, "שעת הסינדרלות".
זה סיפור סינדרלה קלאסי שמוטב לכל הקבוצות שהגיחו השבוע מהאלמוניות לקרוא אותו. אולי הקסם ידבק גם בהן.

 
למען הגילוי הנאות, הייתי בין 400 אוהדי מכבי יפו שבכו מהתרגשות באותו ערב יחיד במינו בקרית שמונה הקפואה, ב-8 בפברואר 2010.
בפעם הראשונה, בצורה מפורטת, תובא כאן ממקור ראשון השתלשלות האירועים שהביאו לאחת הסנסציות הגדולות אי פעם בתולדות גביע המדינה, וככל הנראה הפעם היחידה בהיסטוריה שבה הדיחה קבוצה מליגה רביעית קבוצה שתזכה בתוך שנתיים באליפות המדינה.

 

מכבי קביליו יפו נוסדה שנתיים לפני המשחק ההוא.
למעשה, היא עלתה לאוויר רק 17 חודשים קודם לכן. היו לה עד אותו יום 44 משחקי ליגה ו-11 משחקי גביע בלבד.
אחרי ניצחון מדהים בסיבוב הקודם בחדרה על מוליכת ליגה א' דרום, קיבלה קביליו את אחת ההגרלות הקשות ביותר שאפשר לקבל: משחק חוץ מול מוליכת הליגה הלאומית, הפועל קרית שמונה, שעצם ירידתה לליגה הזו נראתה כמו טעות.
קרית שמונה דרסה את הליגה הלאומית באותה עונה והעיקר מבחינתה היה הנתון כי טרם הפסידה בבית.

 

לאחר ההגרלה ספקו אנשי יפו כפיים.
הקבוצה לא הפסידה שנה ושלושה חודשים, 44 משחקים ברציפות.
זו היתה הגרלה אכזרית. לא היה בה שום חן. לא קבוצה גדולה, לא משחק קרוב, בשעת ערב, בפברואר, 180 קילומטר מהבית, הסעה יקרה, ים של הוצאות.
מה מבקשת קבוצה קטנה שמגיעה באורח פלא לסיבוב ח' בגביע, בוודאי הקבוצה היחידה מליגה ב' שהגיעה למעמד הזה באותה עונה?
משחק חוץ נגד קבוצה גדולה קרוב לבית. חצי מההכנסה הרי הולך אליה. כל כאב הראש של מגרש, אבטחה, אירוח, נופל על המארחת. קבוצה קטנה מתה לעשות מכה. יותר מזה היא הרי לא תעשה. מי באמת האמין.

 

עם כל הכבוד לקרית שמונה, איש במכבי יפו לא באמת הכיר אותה, לא הרבה יותר ממה שהכיר את יפו רן בן-שמעון, אותו מאמן שעושה העונה היסטוריה.
הוא שלח את עוזרו, עופר מזרחי, לצפות במשחק אנמי ומנומנם של יפו נגד מ.כ. אור יהודה, ואילו אחד משני מאמניה של מכבי יפו, עופר ראובן, לקח את המנהל אשר עזרן, לאצטדיון וינטר כדי לצפות בקרית שמונה מנצחת בקלות מעוררת השתאות את הכח ר"ג.

 

ראובן הגיע עם קלסר מההתאחדות, עשה רשימות, ראה איך ויאם עמאשה, תומר סוויסה ואלרואי כהן מפרקים את ההגנה של הכח.
בשלב מסוים הוא הרים עיניים, נעץ אותן באלה של עזרן, והניד בראשו שמאלה וימינה. ראובן, בולגרי משני הצדדים, בטח לעצמו הוסיף מילה בטורקית: "משאללה, איזה קבוצה".

 

יפו לא הסתפקה בסקאוט הזה והשיגה גם דיסק ממשחק רע של קרית שמונה, 0-0 בבית מול הפועל כפ"ס, כמה שבועות לפני כן.
ביפו שיחק אמנם יוסי אבוקסיס, אז עוזר מאמן הפועל ת"א, אבל מגביע המדינה הוא בחר להיעדר. שידורים ישירים לא בדיוק התיישבו עם הרצון שלו לעזור בצנעה האפשרית לכמה מהספונסרים של יפו שהיו מחוג מכריו.

 

במגעים הראשונים בין הנהלת יפו למנכ"ל קרית שמונה, יוסי אדרי, הופתע האחרון מהרצינות של הצד השני.
הם שאלו על מחירי כרטיסים, על מקום חניה לאוטובוס, על מקומות לינה, אפילו על מנחת למסוק. אדרי לא ציפה שמשחק מול קבוצה מליגה ב' יגזול ממנו כל כך הרבה דקות.

 

יפו לא הסתפקה בכך ולחצה על ערוץ הספורט להקדים את המשחק ביום, מיום שלישי ליום שני, כדי לאפשר לשחקנים לנוח עוד יום לפני מפגש הליגה החשוב מול הפועל אזור בסוף אותו שבוע.
ערוץ הספורט קפץ על הרעיון. המשחק בין קרית שמונה למכבי קביליו יפו נבחר להיות משודר בשידור ישיר ומלא בערוץ ספורט חמש פלוס. שדר: יונתן כהן, פרשן: אלון מזרחי.
בפעם הראשונה בתולדותיה היתה אמורה מכבי קביליו יפו לשחק בשעות הערב.

 

ליפו היתה עוד בעיה.
באותו שבוע התקיימה הספורטיאדה השנתית של עובדי בנק דיסקונט באילת. ליפו היו שני שחקנים עובדי דיסקונט: דודי ביטרן עושה המשחק ודודו ביטון, מלך השערים שלה מאז נוסדה מחדש.
יפו שלחה את המאמן השני שלה, שי מאור, גם הוא עובד בנק, להפעיל לחץ על יו"ר ועד העובדים, חבר הנהלת ההתאחדות, ריקי בכר, על מנת לשחרר את השניים ואת מאור עצמו, למשחק.
בכר סירב.
הלחץ נמשך, ביפו פחדו מהתבזות בצפון הקר. בסוף הושג פתרון: יפו תטיס את השחקנים בצהרי יום המשחק לשדה דב, תטיס אותם משם במסוק ששכר יניב כהן, אחד התורמים הגדולים של קבוצת האוהדים, ותחזיר אותם לאחר המשחק לת"א, משם ימריאו השכם בבוקר חזרה לאילת.
השוער, גבי בורשטיין, אז מאמן השוערים של הפועל ת"א, התחייב לאימון בוקר בהפועל ת"א והגיע לקרית שמונה כמה שעות לפני המשחק עם מנהל התפעול של הקבוצה, שמוליק יצחק.
השאר לקחו, ממש כך, יום חופש מהעבודה. מכבי יפו או לא מכבי יפו, הקבוצה היא קבוצת חובבים.

 

וכך נפגשו השחקנים והצוות סמוך לשעה 10 בבוקר באצטדיון העירוני בחולון, ליד בית הקברות, לעלות על האוטובוס שלהם, אוטובוס עטוף לבן עם סמל הקבוצה והמפרסמת, בדרכם לצפון הרחוק.
הכיוון היה בית ההארחה בכפר גלעדי. ביפו עשו חשבון שלהגיע ישר למשחק, ללא טיפת התרעננות, בלי תזונה מסודרת, יהיה לעג לרש ולכן הזמינו ארוחת צהריים בכפר גלעדי וכמה חדרים למנוחה. ה-DAY USE הזה עלה כמה אלפי שקלים בודדים, והתברר כמשתלם.

 

בדרך עצרה הקבוצה בתחנת 'דור אלון' בכביש 6, לחצי שעה של קפה וסנדוויצ'ים.
כשהמשיכה הקבוצה בדרכה, התברר כי שכחה את החלוץ הותיק בן ה-40, נסים בן-דוד, בשירותים של תחנת הדלק. בנדה לא איבד עשתונות, כמו במגרש, תפס טרמפ והשיג את האוטובוס.
אחרי העצירה הוכנס הדיסק מערוץ הספורט ל-DVD וה-0-0 המשמים עזר כמעט לכל השחקנים להירדם עד לבית ההארחה. 

 

כמו שעון הגיעה הקבוצה לחדר האוכל בכפר גלעדי בדיוק לארוחת הצהריים שכללה בדיוק לפי ההזמנה את מה שצריך כדורגלן לפני משחק חשוב: סלטים, עוף, פסטות, ונוף אלוהי מהחלון.
הטלפונים החלו לזרום. התברר כי הספונסרים ארגנו הסעה מבת-ים, שני אוטובוסים.

 

לאחר הארוחה פרשו השחקנים לחדריהם. במלון הוזמן חדר תדריכים עם קפה ועוגה, לוח הוראות וטושים לסימון.
בינתיים נחת המסוק של יניב כהן במנחת בקרית שמונה ועליו שלושת הדיסקונטאים מאילת.
ביטרן הגיע חיוור. התברר כי במהלך הטיסה התבקש הטייס להראות ביצועים ועשה היפוך באוויר. ביטרן שלא היה מוכן לדאבל פס הזה בין המממן לטייס, נכנס להלם, התחיל להזיע, ולמען האמת לא יצא מזה עד הנחיתה חזרה בת"א.

 

התדריך היה בעיקר קפה ועוגה.
הניסיונות של עופר ראובן לתת דגשים טקטיים לשחקנים לפני משחק שהם מעולם לא חוו, מול קבוצת ליגת על שנקלעה לעונה אקראית ולא מתוכננת בלאומית, במגרש חוץ בתנאים טובים, בשידור בטלוויזיה, נועדו להכניס את השחקנים לפרופורציות.
השחקנים, שחלקם השיג רק לפני המשחק מחנות בקרית שמונה, 'חם צווארים' (צעיפים מפליז), היו מפוחדים או מרוגשים, לא ברור מה יותר.

ואז לקח שי מאור, המאמן השני, את רשות הדיבור ובאחד מנאומי המוטיבציה הגדולים שנתן, הצליח להעביר את כובד המשקל מקרית שמונה למכבי יפו.
"המשחק תלוי בעיקר בכם", הפתיע אותם, "אם תתנו לקרית שמונה לשחק את המשחק שלה, היא לא תרחם עליכם. אם תתנו לה לשחק את המשחק שלכם, ותשמרו על שקט ומשמעת טקטית, אתם תוכלו לנצח".
עד אותו רגע איש לא הזכיר את המילה ניצחון, בקבוצה שידעה בעיקר ניצחונות מאז קמה מחדש. "אם ישחק שם נג'ובו או תומר סוויסה או עמאשה, עדיין ישחקו שם בני אדם כמוכם", חתם מאור את הדברים.

 

עשרה שקלים בלבד עלה כרטיס למשחק.
איזי שרצקי, בדרכו המיוחדת, רצה למשוך קהל. הוא לא תיאר לעצמו שהקהל המקומי יהיה בנחיתות מספרית מול קבוצה שהיא לא הפועל ת"א או בית"ר ירושלים, ועוד קבוצה מליגה ב'.
הנהלת יפו נשכה שפתיים: ההכנסות איימו לא לכסות את ההוצאות. רק זה היה עוד חסר לה.

 

בן-שמעון העדיף לעלות בהרכב חסר, מלא מחליפים.
עמאשה וחסארמה (המורחק) כלל לא התלבשו. שוער המשנה אייל וקראט קיבל את הכפפות. בלם צעיר בשם שיר צדק קיבל אשראי בהרכב וכמוהו שלומי אביסדריס.
בן-שמעון בחר לעלות רק עם שני זרים, נג'ובו וסאביץ'.
מכבי יפו העדיפה מצידה לעלות עם קישור אחורי מעובה: רן פוליקר, בני שרקט וגיא סבח.
קצרה היריעה לפרט את הקריירה של השלושה, אבל בעוד הראשון הוא מנהל בחדר עיסקאות של בנק לאומי, האחרון הוא פקח על וספה בעיריית בת-ים.
את המערך הצפוף הזה היה אמור לפצח אלרואי כהן, שבתוך 11 חודשים יעבור להפועל ת"א תמורת סכום של 1.3 מיליון יורו, יותר מסך התקציב של יפו בכל ארבע העונות שהיא קיימת. וכולל גם את העונה הבאה.

 

 את המשחק הזה ראיתי מהיציע, מוקף במאות אוהדי יפו שהגיעו בכל הדרכים האפשריות לגבול הצפון.
איך אומרים עד היום ביפו? "משחק לפנתיאון".
משחק לחימה שעיקרו היה נטרול משחק הצירופים של היריב, ובעיקר קצב איטי, קירבה של השחקנים זה לזה וניסיון לצאת בצורה מסודרת למתפרצות שכמעט ולא היו.
גם השוער גבי בורשטיין לא נגע כמעט בכדור למעט פה ושם עצירות עם הרגל או התערבות בכדורי רוחב.
בינינו, המשחק היה סופר משעמם, אבל השעמום הזה עבד לטובת יפו.

במחצית השניה נכנסו אורן יחזקאל ודודו ביטון.
ביטרן (עם הוורטיגו) ובנדה פינו את מקומם.
ביטון נכנס בדקה ה-78. בדקה ה-79 הוא קיבל כדור מאורן יחזקאל שיצא מפלונטר בהגנה, שלח כדור רוחב נפלא לארז ירימי, שדהר חצי מגרש ללא כדור מול ההגנה המדולדלת של קרית שמונה ובנגיעה מתוזמנת היטב הקדים את וקראט ושלח לפינה.

 

כך זה נשמע בעמדה של יונתן כהן ואלון מזרחי:
"הנה ההגבהה....הרחקה של אגסי...אורן יחזקאל ינסה להוציא עכשיו את יפו קדימה...מבצע שם עבירה?... לא, אומר השופט...עכשיו שלושה מול שניים בהתקפה של יפו...שוב זה ירימי שפנוי לחלוטין בצד השני...דודו ביטון עם הכדור...זה הולך לירימי...זו ההזדמנות של יפו...ומכבי קביליו יפו כובשששת!!!...הנה, הוא עושה אוירון, תראה...זו היא מכבי יפו שמהממת את קרית שמונה... היידה בי, היידה בו, היידה מכבי יפו...סנסציה בקרית שמונה...ושים לב למחזה הזה: אוהדי קרית שמונה עומדים ומריעים...בצדק".

 

אפטר פארטי
עשר הדקות האחרונות וארבע דקות תוספת הזמן נראו לאוהדי יפו כמו נצח.
פעם אחת חדר אלרואי כהן את ההגנה של יפו ומול גבי בורשטיין שלח ליד הקורה.
ואז שרק השופט נתי דותן לסיום.
שחקני יפו חגגו כפי שלא חגגו מעולם. לכל קבוצה יש את הסטנפורד ברידג' שלה, את הרגע שבו היא מהממת קבוצה בכירה הרבה יותר ממנה, ועוד רחוק מהבית. אלה היו הרגעים האלה של שחקני ואוהדי מיזם האוהדים של מכבי קביליו יפו.
איש לא שיער שזה מה שיקרה, איש לא הצליח להבין מה קרה, איך מצא את עצמו למחרת מוקף בכותרות העיתונים, ואיך הצליח האוטובוס להגיע רק ב-3 לפנות בוקר חזרה לחולון.

 

שעה ארוכה הסתובבו השחקנים עם פלאפונים מפוצצי הודעות ושיחות.
חבר ההנהלה, אבי יקר, איבד את הכרתו מהתרגשות ופונה לתחנת מגן דוד אדום בעיר, כשאחריו אוטובוס השחקנים. מחובר לעירוי נוזלים ראה יקר את השחקנים מבצעים סביבו תפילה המונית. רן בן-שמעון, בפנים חיוורות, ידע לפרגן למנצחים.
בתחנת דור אלון בכביש 6, בדרך חזרה, לא נשכח איש. דרך אשנב קטן רכש הספונסר אלי קאליש בערך חצי מזנון וחילק לשחקנים ולאוהדים החוגגים.

 

שילוב של ארגון, מקצועיות, אמונה והרבה פאסון סייעו לסינדרלה מיפו לעשות משהו שקשה לשחזר, אבל נדמה כי הסנסציה הזו עזרה בעיקר לקרית שמונה. היא למדה על בשרה כי להיות קבוצה גדולה, זה לדעת לנצח כל קבוצה, קטנה כגדולה, ולדעת את מקומך.
מאז, היא לא מפסיקה לנצח.