החוף הצפוני של יפו (ממנטה ריי עד יפו העתיקה) זכה על ידי TIMEOUT תל אביב לתואר החוף הנחשק ביותר בעיר. 
אין ספק שזהו החוף הציורי ביותר, כאשר יפו העתיקה נשקפת במרחק נגיעה, וההמולה של תל אביב נמצאת הרחק באופק.

פסולת ועפר על החוף

עוד ייחודי לחוף זה הוא שרידיו של כפר אירשיד ששכן מצפון ליפו ומדרום מערב למנשייה. אחד משרידים אילו הוא "בית גידי" בו ממוקם מוזיאון האצ"ל. שריד אחר היה חצי בית פרטי שהיה נטוע במצוק הכורכר ושימש זיכרון כואב למחיקת הכפר. 
חצי המבנה כלל פתח בצורת קשת, חלקי קירות וגרם מדרגות שממנו ניתן היה לטפס מהחוף אל הטיילת. 
לפני כחודש, ללא כל הודעה או אזכור בחוף עצמו או בעיתונות, הרסה עיריית תל אביב את המבנה. 

החוף מאז נראה כמו אחרי הפצצה. גבעות של אדמה ופסולת בניין בגובה של מטרים אחדים פזורים לאורך החוף, חלקי גדרות מבצבצים מהחול ופצע נפער בגב המצוק, היכן שהיו שרידי הבניין, וזאת תוך סיכון ממשי לחיי ילדים שעלו על הגבעות והתרוצצו בין השרידים ותוך סיכון פציעה וחבלה למתרחצים בחוף.

באתר שהוקם לרגל 100 שנה לתל אביב, על ידי המפיק והיועץ האמנותי דני רכט, מצוין כי אירשיד (סכנ'ת אל ראשיד) הייתה שכונה מוסלמית, אשר הוקמה במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה על ידי מצרים יוצאי היישוב ראשיד  (Rosetta) אשר בדלתת הנילוס. 

רכט מסתמך על ספרה של דר' רות קרק  "יפו, צמיחתה של עיר". 
השכונה השתרעה צפונית לבית העלמין המוסלמי אל-איסאף (ששכן היכן שהייתה המשטרה בכיכר השעון) והתפתחה ככל הנראה ממה שהיה "הכפר המצרי".  
באזור זה כיום מצויות המסעדות אצל פיני בחצר, המסעדה של מרגרט תייר ועוד.

במזרח, גבלה השכונה במתחם תחנת הרכבת. גבולה הצפוני היה במקום בו ניצב מוזיאון האצ"ל. צפונית לשכונה התפתחה מנשייה. 
רחובותיה הראשיים של שכונת אירשיד נקראו אל-נאבולסי (רחוב אליזבט ברגנר כעת), אל יארמוק ואירשיד. 
בסוף שנות השבעים נהרסו הבתים ושונה תוואי הרחובות, מה שמקשה את ציון מיקומם המדויק. 

בחלקה המזרחי של אירשיד, לצד רחוב המרד אז, פעלו בראשית המאה העשרים שני בתי מלון יהודיים, בהם התאכסנו בין השאר אנשי העלייה השנייה - האכסניות של חיים ברוך ושל אלקנה ספקטור. 
בקרבת מקום, ברחוב 214 מספר 3 התגורר בשנת 1905 מוסטאפה כמאל (אטאטורק – מייסד טורקיה המודרנית) אשר הוגלה ליפו עקב פעילותו המהפכנית. 
כאן הוא התגורר במשך שנה ואף שיחק בקבוצת כדורגל עם חבריו היהודים ובהם דוד תדהר.



אבן ירושלמית במקום כורכר

לאחר קום המדינה, אוכלסו בתי אירשיד במשפחות יהודיות. באחד מבתי השכונה, ברחוב קויפמן,  נמצאת ספריית מכון אבני לאמנות ועיצוב. 
בבית מגורים סמוך פעל מתחילת שנות החמישים מוסד שכונתי - קולנוע אביב. סופו שנהרס על ידי העירייה ב-1974 על מנת לאפשר סלילת כביש מהיר המחבר את יפו עם תל אביב. 
בית קולנוע נוסף - אירשיד, היה למעשה דרומית לגבול השכונה, בתחילת שדרות המלך ג'ורג' (שדרות ירושלים). לאחר הקמת המדינה, הפך לקולנוע צליל והחל משנת 1999 פועל במבנה מועדון התיאטרון.

החלק הציורי ביותר של השכונה, שממנו כמעט לא נשאר זכר, היה המגע שלה עם קו המים. 
אזור זה נהרס בחלקו ב-1948 ומאז הוזנח, עד שמרבית הבניינים נהרסו בשנות ה-70 עם הרס מנשייה. 
חלק הבניין שהיה צמוד למצוק בחוף, הצליח לשרוד כמאה שנה עד שעיריית תל אביב, במכת בולדוזר, הפכה אותו לתל של אבנים ועפר. 
אין ספק שהבניין יכול היה להשתלב בפיתוח וחיזוק המצוק ולשמש נקודת עניין היסטורית. את שרידי הבניין, על גרם המדרגות, הקשת והקירות שהיו עשויים מלבני כורכר (המאפיין הבולט ביותר של הבנייה היפואית) יחליפו סלעים של אבן ירושלמית שהובאו ממחצבה אי שם.


התעלמות מהעבר הפלסטיני

"קיבלנו בכאב את ההרס של אחד מאחרוני שרידי הכפר אירשיד," אומר איתן בורנשטיין, מארגון זוכרות שעוסק בשימור זיכרון הנכבה ובשיבת הפליטים. "לאט אבל בטוח מגלחת תל אביב את כל מה שקדם לה בשטחה כיום ומממשת בכך את המיתוס הידוע כאילו לפניה לא היה דבר מלבד חול".

לדבריו, הכפרים הפלסטיניים בשטח תל אביב הולכים ונהרסים באמצעות תכניות בנייה (סומייל), הזנחה (סלמה) ופרויקטים לשיפור הנוף. אירשיד שייך לקטגוריה האחרונה כנראה ובקרוב תקשט אבן ירושלמית את החוף הדרומי של הכרך. 
כפר הדייגים שהיה בצפונה גולח ולא נותר ממנו זכר לטובת קטע נוסף לטיילת מיופייפת באזור רידינג. גם לשייח' מוונס וג'מאסין אל ע'רבי צפוי עתיד דומה, אם זה תלוי בגישה הקיימת והמתעלמת מעברה הפלסטיני של הארץ.

"אנחנו מקווים שאחד מחברי או חברות מועצת העיר יגישו שאילתא לראש העיר בהקדם, כדי להסביר מהי מדיניות העירייה בנושא וכיצד היא תפעל כדי שבעתיד יוזכר עברה הערבי של העיר העברית הגדולה".

חבר מועצת העירייה מסיעת מר"צ אחמד משהראוי שיצא לבדוק מה נעשה בחוף, היה מזועזע ואמר בתגובה, כי עם תום החופשה יגיש שאילתה בנושא לראש העירייה. 
משהראוי: "זה שהעיר תל אביב עם היסטוריה של מאה שנה החליטה על דעת עצמה בשנות החמישים לספח אליה את העיר יפו בת ה-5000 שנה, לא אומר שהיא יכולה למחוק את ההיסטוריה של יפו. ראוי היה שהעיר הבת תיתן כבוד לעיר האם. מעשה המחיקה הזה מזכיר משטרים אפלים בהם ההיסטוריה מכוונת על פי צרכים ומטרות פוליטיות".

משהראוי מתכוון להעלות במועצת העירייה לא רק את הנושא הספציפי של הרס שרידי הכפר אירשיד אלא גם את גורל שאר שרידי הכפרים הפלסטינים ששכנו בשטח בו קיימת תל אביב כיום: "עשרות אלפים ערבים פלשתינאים חיו לאורך מאות שנים לאורך רצועת החוף, כפי שתועד גם על ידי היסטוריונים יהודיים. אלה הם עובדות ועובדות אי אפשר למחוק בגלל החלטה של פקיד עירוני זה או אחר. עיר שמכבדת את ההיסטוריה שלה היא עיר שמכבדת את תושביה, ונהפוך הוא".