להקת "אורפנד לנד" ("ארץ יתומה"), שינתה את סצנת המטאל בארץ ומחברת בין שלוש הדתות ברחבי העולם. הם מופיעים בטורקיה מול קהל מוסלמי ששר מילים בעברית ומעריץ (בעיקר מעריצות) את סולן הלהקה, קובי פרחי, יפואי מלידה שמצליח להעביר את דו הקיום היפואי אל העולם כולו.

 

פרחי, 36, בחור מרשים בצורתו ובכריזמה בימתית מהפנטת, גדל ביפו עד גיל שמונה ולמד את שנותיו הראשונות בבית הספר ויצמן. לאחר מכן עקרה המשפחה לבת-ים, אבל הוא נשאר נאמן לסבתות שלו שגרו ביפו ועד היום הוא מעיד על עצמו כיפואי בנשמה. "כשהיתי בן שנתיים ההורים שלי התגרשו ובעצם מאז הפכתי להיות ילד של סבתא. חלק גדול מהילדות שלי, ימי ההולדת שחגגתי, תקופת הנעורים היו ביפו אצל סבתא". הצלילים, הפיוטים והתפילות של יפו השפיעו עליו וחדרו אל תוך עולם היצירה שלו. 

"כשהסתובבנו הייתי שומע את המואזין מהמסגד, במוסיקה שלנו כמעט תמיד שומעים את צלילי המואזין. הייתי שומע את בתי הכנסת. סבתא אחת שלי גרה ביהודה הימית, כשאחד מכיווני הבית פנה לרחוב מגן אברהם והשקיף על ישיבה מאוד גדולה שממנה בקעו תפילות ופיוטים, ובמוסיקה שלנו יש זיקה ישירה לפיוט ותפילה".

 

פרחי החל את לימודיו בתיכון "תלם" שעל גבול יפו ג'- בת ים, נזרק משם לאחר שסירב לגזור את שיערו הארוך ועבר ללמוד באנקורי. ביחד עם כמה חברים מהתיכון הוא הקים את "אורפנד לנד". איש מאותם נערים לא חלם או דמיין שיבוא יום ובו הלהקה שלהם תתפרסם ברחבי העולם ותצבור קהל מעריצים מגוון, שכמעט אף להקה ישראלית עד כה לא הצליחה לשחזר. 

"הייתי נער מתבגר שרוצה לעלות לבמה ולצעוק את המחאה והמסרים שלו למיקרופון. אז ביחד עם שלושה חברים, יוסי (סאסי) סהרון, מתי סוטיצקי ואורי זילכה הקמנו להקת מטאל ובעצם עד היום הזה, כבר 20 שנים שהלהקה קיימת ושנשארנו יחד, 'הגרעין הקשה' ביחד עם המתופף מתן שמואלי שנמצא איתנו כבר ארבע שנים".

 

שמה המקורי של הלהקה היה "רזורקשיין" אלא שאז חברי הלהקה נתקלו בצמד המילים "ארץ יתומה" שמופיע בשיר "רוחות מלחמה" של יהודה פוליקר והחליטו לאמץ אותו בחום. "השם הזה הוא מעין פראפראזה שלנו על ארץ הקודש, או הארץ המובטחת. התחברנו לשם הזה שהביא לשינוי בתפיסה המוסיקלית שלנו ובהגדרה שלנו".

 

"אורפנד לנד" יוצרים סגנון מוסיקלי ייחודי משלהם המשלב בין אלמנטים הלקוחים משלושת הדתות לכלים אתניים שונים, פיוטים, תפילות וכמובן הרבה מטאל. "אין ספק שהעובדה שגדלנו כאן במזרח התיכון איפשרה לנו להביא חומרים שונים מלהקות מטאל אירופיות. כשאני מביט על הילדות שלי ביפו, אז אני נזכר במיזוג התרבויות שגדלתי בו, במיקס הזה של קריסמיס, פעמונים, חנוכה, חנוכייה, צלב, סהר ואני מבין שזה הפך לחלק מהמהות שלי ומהמוסיקה שלנו. מעבר לכך, זה כמובן הייצוג הבימתי שלנו".

בהופעה נראה פרחי כמו העתק של ישו, כשחברי הלהקה מתהדרים להם בכאפייה ובלבוש חרדי למהדרין. שלושת הדתות על במה אחת במיזוג גלויות מושלם.

 

לעלם חמודות כמו פרחי לא חסר מעריצות, אבל הוא לא חי כרוקר טיפוסי. לא סמים, לא סקס עם מעריצות ולא תשמעו אותו שר על אהבה נכזבת. אין מה לעשות", הוא אומר. "נולדנו למציאות מזרח תיכונית לא פשוטה ומורכבת והתכנים יותר מורכבים בעיניי כאמן מאשר לשיר על כוסיות ולחיות חיי רוקר טיפוסי. אני מודה שהיו לי הרבה נשים בחיי, אבל מעולם לא דרך הלהקה. היה איזה סיפור עם מעריצה סורית שרצתה שניפגש בפטרה והייתה מאוהבת בי, אבל ברור שזה לא קרה. 

הלהקה בעיניי היא משהו מאוד קדוש עם תכנים מכובדים ומסרים ופיוטים, אני לא שר על כוסיות וסקס אלא על מציאות מזרח תיכונית. אין לתכנים שלנו קשר עם סליזיות זולה. לכן, בניגוד למצופה, תמיד אחרי הופעה אני הולך הביתה לישון. גם אין לנו סמים בלהקה ואנחנו לא מעשנים. מדי פעם אני תופס איזה סיגריה ולא יותר".

המוסיקה ותכנייה הייחודיים של "אורפנד לנד" הצליחו לפרוץ את גבולות השנאה והסטריאוטיפים ולחדור לליבותיהם של מעריצים ברחבי העולם ובמדינות ערב, מצרים, תוניסיה, סוריה, לבנון ותורכיה. 

"אנחנו בני בית בתורכיה, הופענו שם פעם ראשונה לפני עשור. חיכתה לנו הזמנה פתוחה להופיע שם. זאת מדינה שמאוד דומה לנו, חילונית, דמוקרטית ובעלת מסורת חזקה. יש לה תרבות חזקה ועם חם וכאדם שטייל הרבה בעולם הייתי אומר שתורכיה הכי דומה לנו מכל המקומות".

הוא מדבר באהבה רבה על ההופעות בתורכיה ועל הקהל המוסלמי הרב ואני מקשה ושואלת האם זה לא מסוכן להופיע בתורכיה דווקא עכשיו בימי המשבר הגדול?

"התקשורת תמיד נוטה לנפח סיפורים ולהמציא מציאות שנוחה לה, אז היא מראה 200 איש ששורפים את דגל ישראל, אבל היא לא טורחת להראות את כל ה-80 מיליון שחיים שם בשקט ובשלווה. כשהגענו לתורכיה היינו בכותרות הראשיות של העיתונים, ציינו בעיתונות שאנחנו מישראל, ציינו בשלטי חוצות שאנחנו מישראל, היה מסע פרסום גלוי עלינו ועובדה שלא הייתה אף הפגנה מול המלון שישנו בו, לא קיבלנו איומים על חיינו ורק הרעיפו עלינו גלונים של חום, אהבה ואנרגיה טובה".

 

בהופעה האחרונה ביקש פרחי מהמארגנים שיפגישו אותו עם 50 איש מאירן. בפגישה הם התחבקו איתם ונישקו את דגל ישראל ואמרו שאין שום בעיה בין העמים. בהופעה אחרת עלתה לבמה רקדנית בטן לבנונית שהניפה את דגל ישראל ביחד עם דגל לבנון. הייתכן שקובי פרחי וחבריו הצליחו לעשות דרך המוסיקה מה שפוליטיקאים רבים כשלו בו?

 

"לפני עשור נסענו לתורכיה והגיע מעריץ פלסטיני מירדן שהראה לי קעקוע של אורפנלנד והעניק לי ספר בערבית. הוא סיפר לי שהספר הזה של שייך לאיש דתי במצרים ובתוכו מופיעה פסקה מהשיר שלנו. נדהמתי, איך זה יכול להיות? אז הוא סיפר לי שמצאו דיסק שלנו במצרים אצל האיש הדתי שהואשם בכפירה באל ונשלח לכלא לחצי שנה. באותו רגע הבנתי את גודל התופעה וכוחה של המוסיקה. העולם חסר פרופורציות והמוסיקה היא הדבר הכי שפוי בעולם הזה".