מתוך השקט המלא שסבב את מוצאי יום הכיפורים, השקט שמעביר אותנו אל השנה החדשה באמת, מבשרת הכותרת של תחילת החדשות את העגום מכל: "תג מחיר".

 

מחיר למה? האם הדת לא עומדת מעבר לכל החולין, האם הדת היא לא דבר קדוש העומד בפני עצמו? בלי קשר ליהדות, נצרות ואסלאם, הדת היא האמונה במישהו ומשהו שהוא מעלינו, המחבר את כולנו יחד!

מבלי לחפש אשמים ישירים, מבלי לחפש ולהבין את המסתורין של לקום ולחפש את הלמה הגורלי של השחתת קברים ואמונה של דתות אחרות. אנחנו כשהיינו בבתי כנסיות, לבטח לא עלה בדעתנו לבקש תג מחיר ממישהו שהוא לו בן הדת היהודית, אלא ביקשנו את השלום והשלווה המאחדת את כלל האנושות אשר עמדה למשפט יחד איתנו.

 

מהירח המלא שעלה להאיר את הלילה החדש, מהאור שמוציא את האדם ללילה קסום של בריאה, אנחנו צריכים למצוא את עצמנו שוב בבקשת סליחה. סליחה על הפגיעה, סליחה על הזיכרונות שלנו של ניתוץ קברים בהר הזיתים ובבתי הקברות באירופה שנמחקו או הושחתו. להיזכר כילד, את תהלוכות הלוויה שיצאו מעג'מי אל בית הקברות המוסלמי שמעל למה שהיה דונלו ב'. 

כילדים זה היה החיבור הראשון שלנו עם המוות, עם השירה, תפילה והבכי אל המקום שהיה מעבר לגדר, אל ההר המכוסה מצבות שניבט אלינו מחוף הים של גבעת עלייה.

 

המוזרות הזאת של מעשה נפשע שכזה! מעיב על כול מה שחשבנו לעצמנו לאורך כול היום הארוך הזה, יום של הזדככות הגוף והנפש מהרעלים של מחשבות שליליות על הנעשה, לא רק בקשת חיים לאלתר ולא רק בריאות טובה ופרנסה אלה גם שלווה עם הסובב אותנו, אותנו הנכנסים לבית הכנסת השכונתי דרך החצר של שכנינו הערבים ואפילו ביום יהודי כל כך, אנחנו מברכים אותם לשלום, מחייכים לתינוקות ופונים להמשיך בתפילה, מבלי לחשוב אפילו לשנייה שאיזו יד זדונית הולכת לשנות את יפו של כולנו, את יפו הרוחשת כגלי הים החובק את חופיה ותושביה כאחד.

 

המילים "זכור כי גר היית בארץ מצרים" מבצבצות כאן לפניי שוב ושוב. אל תעשה לגר בתוכך את מה שעשו לך בעברך. אל תעשה לחברך או לשכנייך את אשר שנוא עליך.

אינני עומד להיות הבלש שיחקור ויגיע למי שעשה זאת ולמה, מה שאני כן מבקש מכולנו עם כל הכאב והבושה, לא להתעלם אך גם לא לחפש סיבה לפורקן, כי זה לא ייתן כלום, ממש ממש כלום לאף אחד מאיתנו!

עברנו את הרמדאן, עברנו את כיפור, יחד נעבור גם את זה.