רגע לפני הרגע הגורלי של חשבון הנפש בינינו לבין בוראנו, נזכרתי בקשר בין חג הרמדאן שסיימו לא מכבר אחינו המוסלמים לבין ראש השנה ויום הכיפורים, שני חגים הקשורים אחד לשני בארוחות ובהסתגפות הגוף והנפש.

 

הסביר לי מוסלמי על מהות הרמדאן שאחד הסממנים של הצום הוא "להשוות בין עני ועשיר" לבין מי שאין פת לחם בידו, לבין מי שיש לו בשפע, אבל הוא כרגע כעני ואביון. חודש מול חודש ותקווה למחר, חודש של הזדככות לקראת המחר החדש, אבל משום מה, אנחנו כמו אחרי כל אירוע טראומטי, שוכחים אותו במהירות שיא וחוזרים לנתיב הבטוח של "לנו זה לא יקרה!".

ההבנה הבסיסית שהעולם שאנחנו חיים בו גזור מחלקות קטנות שמחוברות לחלקות אחרות של שטח ושל אנשים אחרים עם דעות אחרות ועם מושגי הבנה אחרים, אך החיבור בינינו הוא שיוצר את סוג החיים שאנחנו חיים בו ולא רק ביפו ולא רק בתל-אביב רבתי, אלא בתוך היקום כולו.

 

ולמה אני נכנס לזה כאן ועכשיו? כי אני מאמין בחיים הוגנים ובידיעה כי ללא שיתוף פעולה לא נוכל לחיות חיים נוחים, או לפחות חיים רגילים, כי כל ההוויה היומיומית שלנו מתחילה להתבסס על קנאה ושנאה שאנחנו רוצים לראות אחד אצל השני. אנחנו יוצרים את המציאות ההרסנית הזאת מבלי להתחשב בעצמנו, כי בסופו של דבר אנחנו הנפגעים העיקריים של עצמנו אנו. 

בתי ספר מעורבים מעלים את הרמה, את הדיאלוג ואת השפע בהבנת הזולת, ההיסטוריה התרבותית משפיעה וגורמת לקחת את היופי של הצד השני ולאמץ אותו בחיי היומיום. גטו רוחני הוא טוב למי שנמצא למעלה, שבונה קבוצה עיוורת שתלך אחריו וזה מה שנותן לו את הכוח והעוצמה, והשאר הם עדר המהנן בראשו לאות הסכמה.

 

עג'מי כגטו הולכת ונעלמת כי היא עוברת תהליך של מודרניזציה. הסמטאות הצרות, החצרות, הנרגילה והקפה על שרפרף קלוי בחבלים כבר לא מתאימים לעידן הטלוויזיה, הסדרות והחדשות ואפילו לא של הריהוט החדש שלא מתאים יותר לבתים רחבי המידות שחיינו בהם פעם.

אני רוצה לחזור אל העוני, אל המילה הנוראית הזאת שלא מאפשרת תקומה וזקיפות קומה, עוני שלא תמיד מתבטא בכסף, בדיור או בכלכלה, אלא בעוני רוחני של חיים בחושך תרבותי של פחד מהאחר של חוסר ביטחון מלהישאר לבד והגרוע מכל, להוכיח שאתה קיים על ידי אלימות פיזית ומילולית של התקבצות לצורך יצירת רוע, במקום לנתב את עצמנו ליצירה של חוויה ערכית עם כל המשאבים הניתנים לנו, גם אם נראה לנו שאינם מחולקים נכון.

ומשפט על השכונה שבא אני גר. כולנו או רובנו הוותיקים אנו מפונים מבתים שנהרסו למען הקדמה. אנו שהתרגלנו לחצר, קיבלנו שכנים מעלינו מצדדינו ומתחתינו, פתאום כל פתיחת מים בניאגרה בלילה נקפה את מצפוננו שמא אנחנו מפריעים למישהו מהשכנים. 

תליית הכביסה, המים הנוטפים, ניקוי החלונות או ניעור מפת השולחן כל אלה נלמדו כדי ליצור קיום משותף ללא מריבות, ללא צעקות ומעל לכל להוריד את מפלס האלימות, כי למדנו שכשם שמפריעים לנו, אנחנו מפריעים לאחרים. 

קלטנו בשכונה עלייה ואנו קולטים את מפוני עג'מי הצעירים שמנסים להפוך את השקט שנרכש בחיים המשותפים לחלק מהחיים החדשים שלהם. אבל הוא, דווקא הוא שמתסיס את האווירה בהתנהגות שלא הולמת "חיים משותפים".

 

יפו כעיר הקדומה באגן הים התיכון סופגת את המרחב והמרקם של החיים מסביבנו, אך מי שמביט לתוך עצמו פנימה, יודע שהמרחב שלו זו יפו הפרטית שלו. יפו שאולי מתחברת נפשית לעולם הרוחני המלהיט את הסביבה, אך אף אחד, גם לא המתלהם הגדול ביותר, לא יחליף את המטר מרובע שלו ביפו תמורת חיים בארצות ערב או אפילו ברמאללה. 

אז הפנייה שלי לכולנו היא כמעט אחידה, מאז שהיינו משני צידי הגדר "ברחוב יפת", וזה להוריד את הגדר המפרידה בינינו, להוריד את התסכול, לא לומר למה לו יש ולי אין, אלא לפנות לשאלה מה לעשות כדי שגם לי יהיה. לעשות הכול כדי ליצור את התשתית האנושית והפנימית  ולהתחבר כמו בית משותף אחד גדול. בית יפואי.