השדרה הוקמה בשנת 1915 על ידי המושל הטורקי חסן בק ונקראה שד' ג'מאל פשה, ולמען ההגינות יש לציין כי היא לא הובילה לשום מקום. השדרה הסתיימה אי שם בדרום יפו בפרדסים.
לאחר מכן הגיעו הבריטים והחליפו את שמה לשד' המלך ג'ורג'. 
לאחר מלחמת העצמאות אוחדה יפו עם תל אביב מאחר ובתל אביב הייתה  שדרה בשם המלך ג'ורג' הוחלף שמה והיא נקראה ע"ש העיר ירושלים.

ימים יפים היו לשדרה. תיאטרון אלהמברה, קולנוע צליל וקולנוע נגה, סמי בורקס, גלידה קוזו, המזרקה באמצע השדרה שכל מי שכיבד את עצמו הצטלם שם, הירקנים עם שפע הירקות והפירות שלא ניתן היה  להשיג בשום מקום פרט לשדרה, העלייה הבולגרית שהעשירה את המקום עם שפע המאכלים  שלה.
אין ספק, ימים יפים היו אז. 

תחנות סמים - מתנת פרנסי העיר ליפו
אך יפו, למרות כל יופייה וייחודה, עדיין שימשה כחצר האחורית של אחותה הצעירה תל אביב. שום מחשבה על שימור המבנים או על פיתוח לא היתה, ובוודאי שלא נעשו צעדים לשם כך.
לפיכך, כשבשנת 1975 הוחלט להקים תחנה לטיפול בנרקומנים באמצעות תחליף סם מסוג מתדון,  ניתבו פרנסי העיר את התחנה לחצר האחורית - ליפו. שלוש תחנות הוקמו: אחת בעג'מי, אחת בשד' ירושלים ואחת באזור מגרש מכבי יפו.

לאחר מאבקים ממושכים של תושבים פעילים, ובעזרתו של רפעת  טורק, נסגרה התחנה בעג'מי  בסוף שנת 1999 והמטופלים עברו לתחנה בשד' ירושלים, שהפכה לתחנה גדולה למדי.
כ- 350 איש מכל רחבי גוש דן, הגיעו מידי בוקר לקבלת טיפול, אלא שהתחנה בשדרה לא הייתה ערוכה לכמות שכזו ולכן בכל יום לאחר שתיית המתדון, התפזרו המטופלים לאורך השדרה, ניהלו את חיי החברה שלהם וקיבלו שם את פני הבאים ליפו.

השדרה שוקעת
לאנשים נורמטיביים קשה להבין או לקבל שגם הנרקומנים הם בני אדם, בני אדם חולים שלא תמיד רוצים להיות במקום שבו הם נמצאים וגם להם מגיע יחס אנושי.
כתושבים סבלנו מאוד מההתנהלות סביבם: מעשי האלימות, הרעש והלכלוך, הסחר שהתפתח בסמים סביבם וגם פחדנו, פחדנו מהמחלות שרובם חולים בהם, פחדנו למשוך כסף שלא ישדדו אותנו ופחדנו מהשונה, מזה הנמצא בשולי החברה.
לכן גם אנו הדרנו עם הזמן את רגלינו מהשדרה.

עם השנים הלכה תפארתה של השדרה ופחתה, מבנים התיישנו ועזובה פשטה בה.
השדרה איבדה את זוהרה ונותרה בחשיכה. עם שקיעת החמה שוקעת השדרה ללילה ארוך, אפל ועצוב.
התנועה פחתה, המסחר נפגע, עסקים וותיקים כמו מסעדת הבלקן המיתולוגית  נעלמו  מהנוף.

מאבק התושבים נמשך
כתושבים פעילים המשכנו את המאבק להעתקת התחנה למקום אחר, תוך הבהרה שגם למטופלים מגיע יחס אנושי ולכן יש להקים תחנה עם מועדון ועם ליווי וטיפול.
קבוצת התושבים והסוחרים שפעלה ביחד עם המחלקה לשירותים חברתיים, נפגשה אחת לשבועיים ופנתה לכל הגורמים האפשריים. מי שהרים את הכפפה וסייע רבות להובלת התהליך הוא מר ברוך לבקוביץ סמנכ"ל המישלמה ליפו, שלקח על עצמו את הנושא, הניח אותו על סדר היום ולא הרפה עד שנמצא הפתרון.

אינספור ישיבות ודיונים נערכו, התושבים  והסוחרים לא האמנו שאכן יקרה דבר. היינו סקפטיים מאד, אולם לשמחתנו, מר לבקוביץ לא הרפה. נמצא מקום, נתקבלו ההחלטות - הן במשרד הבריאות והן בעיריית תל-אביב יפו והפרויקט כמעט  ויצא לדרך.
הסכמה אחרונה הייתה צריכה להינתן ע"י סגן ראש העירייה בקדנציה הקודמת מר ארנון גלעדי.
לאחר שנפגשנו עימו והסברנו לו את חשיבות הקמת מרכז שכזה דווקא במקום שנבחר, הוא נתן את ברכתו ושיפוץ המבנה החל.

 המאמץ נוחל הצלחה
בסוף חודש אפריל  עברה התחנה למשכנה החדש. אמנם התחנה השלישית עדיין ביפו וכנראה גם היא תועתק.
היום השדרה מוכנה לחדש ימיה כקדם. עשרות ומאות הנרקומנים כבר אינם ממלאים אותה.
ברצוני להודות מקרב לב למר ברוך לבקוביץ שבזכותו התהליך הסתיים, למר ארנון גלעדי, לבנות הפג"ק  (פיתוח גישה קהילתית) מהמחלקה לשירותים חברתיים ולשאר חברי הצוות שלנו: ליוחי, לסמי, מאהר ולשאר החברה שהגיעו ותמכו.
בהצלחה לשדרה בדרכה החדשה.