"קנית במקרה בגדים חדשים?" התעניין אצלי העורך, "כי אני רוצה לשלוח אותך להופעה של להקת קולות השלום מהמרכז הערבי יהודי באירוע יוקרתי, בהשתתפות שמעון פרס, טוני בלייר, סילבן שלום ועוד כמה תותחים, ועם איך שאתה מתלבש בדרך כלל אין מצב שיכניסו אותך".

האמת? קצת נעלבתי.
נכון שהסגנון הכללי שלי הוא, איך נגדיר זאת – "חופשי" למדי, אבל אני מחפה על כך בהופעה אטרקטיבית במיוחד, טונות של כריזמה, חיוך בוהק וגוף שחבל לכם על הזמן.
אמרתי לו שאין לי שום בעיה עם בגדים אלא שפשוט אני אוהב להתלבש בנוח, בגדים יש לי כמו זבל ואם אני רוצה תוך דקה אוכל להיראות כמו נסיך אנגלי ושיפסיק להעליב, וישר נסעתי לאח שלי הצעיר לראות מה יש לו בארון שהוא יוכל להלוות לי לערב אחד.

מדובר היה באירוע גאלה של לשכת המסחר הישראלית פלסטינאית, במלון דן בתל אביב במעמד שמעון פרס וטוני בלייר, סילבן שלום בתור השר לשת"פ אזורי וסלאם פיאד, ראש הממשלה של הרשות הפלסטינאית.

בערב התייצבתי בלובי של מלון דן, מקפיד להכניס את הידיים פנימה כי השרוולים של הז'קט היו קצת קצרים עלי, אבל הרגשתי בהחלט חלק בלתי חריג מההתרחשות בסטנדרט הלבוש שלי.

הנשים הצעירות מאד של מקהלת קולות השלום התגודדו במפלס התחתון, באולם שבו עמדה להתקיים ארוחת הערב ושימנו את הגרון.
באותו זמן, המה המפלס העליון גברים חנוטים בחליפות ונשים בתלבושות חגיגיות.
ברגע שהוצאתי את המצלמה הרגשתי על הסוס, כי היה המון מה לצלם.
מלצרים ומלצריות הסתובבו בקהל נושאים מבחר פינוקים כגון פיתות קטנטנות עם כדורי קבב בפנים (טרפתי ארבעה), אספרגוסים מוקפצים ברוטב זיתים (הלאמתי מעשר מכל מגש שעבר לידי) וסלט טבולה בכוסות קטנות (לא יכולתי לאכול כי צריך שתי ידיים לאכילה ואנוכי החזקתי מצלמה ביד אחת).

אז חייכתי לשרי אריסון שטרפה אותי בעיניים (אחרי הגלזר המכוער ההוא זו באמת לא חוכמה גדולה למצוא חן), זרקתי מילה טובה לעופרה שטראוס, אך בעיקר שמתי לב להבדלים שבין הנשים המקומיות לנשים האירופאיות.
לאור העובדה שטוני בלייר הוא שליח הקוורטט למזרח התיכון, היה אחוז הנשים האירופאיות בקהל גבוה למדי, וניתן היה להבחין בהן בעין מיומנת כשלי.
לא שעשיתי יותר מדי בדיקות, אבל אין ספק שיש משהו צונן, מרוחק ובלתי ניתן לחיקוי, שדווקא די מדליק לטעמי, בנשים מהארץ הסגרירית הזו.

אז לאחר סקירה קצרה, פענחתי חלק מהקודים, ואם אסכם בקצרה את ההבדלים האנתרופולוגים בין נשות שתי התרבויות ניתן לומר שהנשים הישראליות מתאמצות קצת יותר מדי בעוד שהאירופאיות משרכות את התנהלותן בנון שלנטיות, האיפור הישראלי נוטה להיות מוגזם באזור העיניים והשפתיים ואילו האירופאיי כבד אך אחיד,
המחשופים מארץ הקודש נוטים, אפאס, ללחוץ את תכולתם מעט יותר מדי כלפי מעלה בעוד שבנות היבשת השכנה והאי הבריטי משדרות גליות רגועה, והמבטים הישראלים חודרים ובוטים בהרבה מהגנבות העין של ההן מחו"ל.
כמובן שההבדלים בין הגברים משני צידי היבשת, גם הם ברורים מאד לעין, מעבר להבדלי צבע ושיער גוף, אך זה כבר לפעם אחרת.

אך לא לשם מבטים צולבים עם מבחר נשים הוזמנתי לאירוע היסטורי זה.
לאחר שכולם סיימו להתקשקש ולחייך זה לזה, הוזמנו הנוכחים לאולם התחתון, שם נערכו שולחנות גדולים לקראת ארוחת הערב.
בנות הלהקה נפרשו בחזית ופצחו בשירה עריבה, להנאת הנוכחים.
בעוד טוני בלייר היה כולו מכוון לזמרות הצעירות, גופו מוטה אליהן ועל שפתיו חיוך, סילבן שלום לא הפסיק לקשקש עם השכנים לשולחן ומדי פעם תפס מזלג ונקש בקצב המוסיקה.
כשהסתיים הסבב הראשון פצח טוני בלייר במחיאות כפיים נלהבות, בעוד סילבן שלום ממשיך להפריע.
ככה זה – אלו הפוליטיקאים שיש לנו כאן, ומהם אמור הנוער ללמוד איך להתנהג.
אני התפתלתי לי מסביב לשולחן, מצלם בהתלהבות, מחליף  עדשות במיומנות תוך כדי תנועה, והייתי מאד מרוצה מעצמי עד שניגש אלי אנגלי צונן ואמר לי שאני מפריע למצלמות הטלוויזיה ואי אפשר ככה להתרוצץ להן בחזית, והיה לו מבט כזה ששמור לנייטיבס.
לא רציתי לגרום לתקרית דיפלומטית שתעיב על יחסי שתי המדינות ולכן לא עניתי לו יותר מדי, אבל בהחלט נעלבתי.