רואי לוי, מלחין, זמר ופייטן, נשוי בשנית ואב לארבעה בנים, מייסד להקת "שוטי הנבואה" והכותב המרכזי בה, הגיע ליפו ב-95' וגר בה כמה שנים טובות עוד לפני שהקים את הלהקה. 

"גרתי בבית משותף ברחוב סגולה 8, הבית הירוק שבמתחם נוגה, כשבבלוק שלנו גרו שכנים מגוונים ומעניינים, עובדים זרים שהתחברנו אליהם ומשפחה ערבית מלמעלה. כל התקופה הזו שגרתי ביפו הייתה תקופה מעצבת בחיים שלי, תקופה שבה 'שוטי הנבואה' החלה את צעדיה הראשונים וסללה את דרכה אל ההצלחה, כשחלק גדול מהשירים המפורסמים נכתבו בבית ביפו".

 

אמנם את הלהיט "תשאירי לי פרח" הוא כתב כשהיה בן 14 בלבד, אבל יפו, על אנשיה והתרבויות שלה, שימשה כמקור השראה ו"מוזה" לשאר השירים. "ראיתי שביפו האנשים חיים ביחד, ערבים ויהודים, והכול מהכול והבנתי שבת'כלס יש איזושהי הבנה בסיסית בין אנשים. מהמצב הזה נוצר המשפט מהשיר 'במלון ברבת עמון': 'הם אנשים הם אנשים בכל מקום, כולם חיים את החיים מיום ליום'". 

מאז ומעולם הוא התרחק מפוזת בתי הקפה. "אני לא מבלה את זמני בבתי קפה וגם לא הייתה לי אפשרות כלכלית, תמיד תפסתי עצמי בתור סוג של סורבייבר". במקום בתי קפה, הוא העדיף בית דפוס וחנות ירקות שישמשו כמקום השראה, או אם תרצו, זולה של יצירה.

"היה ביפו ברחוב תרצה בית דפוס והייתי יושב עם בעל בית הדפוס כשהרעש של המכונה משמש לי כמו מוזה. היו גם מקורות השראה אחרים, כמו לשבת עם אלסה מזמביה, שוהה בלתי חוקי שגורש, או לדבר עם עבד אבו פול בחנות 'ירקות הכפר' בשדרות ירושלים שקיימת עד היום. הייתי יושב ליד הקופה, מריח מלונים ושותה קפה".

 

ואכן, אם רק תעלעלו במילות השיר "בבניין" או בשיר "פה ביפו", אז מיד תוכלו לדמיין איך בלוק משותף ביפו יכול לעורר השראה לשיר שלם. "השירים האלה שיקפו את החיים שלי ביפו. החזרות האקוסטיות בבית, ההקלטות באולפן של עופר אקרלין ששם הקלטנו את 'אין אני'. 

בתקופה הזו גם עבדנו על הסינגל הראשון שלנו 'פה ביפו' שבהתחלה לא התקבל לפלייליסט, אחר כך עשינו את 'מה קרה לך?' ו'פנאן', שיר של גלעד ויטל שכבר הצליח להיכנס לפלייליסט. וכמובן שביפו התרחשה לידתו של הבן הראשון שלי".

 

השם "שוטי הנבואה" הופיע לראשונה בדפוס כצמד מילים לפני כמעט עשרים שנה, כהרכב מוזיקלי מחתרתי של לוי וגלעד ויטל. בהמשך, לוי וויטל חברו לעמית כרמלי (בס, שירה) והחלו לנגן יחדיו, כשלאחר מכן, חברו אליהם גם אסי גבעתי (גיטרה), אברהם טל (שירה, נגינה), ועידן (תופים).

"בהתחלה הקלטנו כמה סינגלים באולפן ברעננה, שלחנו סינגלים לכל מיני מקומות ופשוט סיננו אותנו. בהמשך, התחלנו לעבוד על חומרים נוספים ולהופיע במרתף הקטן של 'בית ציוני אמריקה' ומפה לשם נהיה באזז ואז כבר הופענו בתאטרון תמונע. 

התחלנו לסחוף קהל, הליקון שלחו את אודי אניס כדי שיראה אותנו, האנשים התלהבו, והליקון הזמינו אותנו, התיישבו מולנו על ספה ועשינו להם מופע מתחת לאף. וככה נסגר החוזה הדרקוני שבינינו", צוחק לוי. כי ככה זה, כשרוצים לפרוץ דרך מפסידים כלכלית למען התודעה הציבורית.

מכאן והלאה דרכם של "שוטי הנבואה" הייתה סוגה בשושנים והם קיבלו במה בשנטיפי של שנת 2000. גבי ניצן, סופר ועיתונאי, כתב כתבה מחמיאה ביותר וכבר בשנת 2002 הפכה הלהקה למפורסמת ומחוזרת.

 

ב-2007 התפרקה הלהקה, כשבמקביל חזר לוי בתשובה. "תהליך החזרה בתשובה שלי נבע מסיבות רבות. קודם כל, במקביל להתפרקות הלהקה, דוד שלי שהיה קרוב אליי כמו אבא, נפטר בתאונה, ומעבר לכך תמיד היה לי קטע עם היהדות ועם האל, עד שהחלטתי לקחת על עצמי את המצוות. הרי גם היצירה המוסיקלית שלי קשורה ליהדות ולנושאים רציניים".

לאחר התפרקות הלהקה ניגן לוי בהרכבים מוסיקליים כמו "פשוטי העם" ו"פיטום הקטורת" ורק היום, כך הוא מספר בגאווה, לראשונה בחייו הוא קורה להרכב שלו רואי לוי. "כנראה שהגעתי למקום של שלמות מסוימת. פתאום קלטתי שכל השמות הקודמים בנו אותי והובילו אותי לשם הסופי שלי: רואי לוי".