העולם הגלובלי שבו אנו חיים הופך יותר ויותר לעולם פחות הומוגני ויותר מעורב. האוכלוסייה משתנה בערים בכל העולם. מהגרים נכנסים, אוכלוסיות טיפוסיות עוזבות למקומות אחרים והערבוביה הנוצרת בין דתות ולאומים יוצרת הרבה פעמים חיכוכים בין האוכלוסיות הוותיקות והחדשות ובעיות שיש להתמודד איתן.

ד"ר דניאל מונטרסקו, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת מרכז אירופה באיטליה, מתמחה בערים "מעורבות" או ערים "שסועות" שכאלו. כיליד יפו, היה זה אך טבעי שנושא המחקר העיקרי שלו יהיה ערים מעורבות עם אוכלוסייה יהודית וערבית בישראל. השבוע הוא הוזמן להרצות במכללה האקדמית תל אביב יפו על המשבר בין האוכלוסיות השונות ביפו מטעם פרויקט שגרירי רוטשילד.

הפרויקט שם לו למטרה להכשיר את המנהיגים והפעילים החברתיים של העתיד והוא מפעיל סטודנטים בפעילויות שונות בקהילה בסביבת מקום לימודיהם. חלק מהתפישה של הפרויקט היא שיש ללמוד על סביבת ההתנדבות ולכן הוזמן ד"ר מונטרסקו בתקווה שיוכל לתת כלים לסטודנטים הפעילים. למפגש הגיעו גם כמה יפואים שמילאו חלק פעיל והגיבו על דבריו של מונטרסקו.

 

כיום ביפו כ-20% מהאוכלוסייה היא אוכלוסייה ערבית. בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, כאשר יהודים מיפו חשו מאוימים ועברו לתל אביב, התרחש תהליך דומה שבו ערבים שגרו בדרום תל אביב הגיעו ליפו, גם הם כתוצאה מפחד. עד 1948 היוותה יפו מרכז תרבותי חילוני עבור הפלסטינים והיא נשאה עמה תקווה למודרניזציה. 

ב-1948 ברחו מיפו כ-80 עד 100 אלף פלסטינים ונשארו בה רק 3,000 עד 4,000 איש. במקומם יושבו ביפו יהודים שהגיעו מאירופה מארצות כמו בולגריה, רומניה, טורקיה ומרוקו. לאחר סיפוחה של יפו לתל אביב, היא הפכה ל"חצר האחורית" של העיר המובילה במדינה.

ד"ר מונטרסקו מתייחס ליחסים בין תל אביב ליפו כמעין יחסי אדיפוס שבהם הבן פוגע באב. בשנות השישים פותו היהודים לעבור לשכונות במזרח יפו, ראשון לציון ובת ים. האידיאולוגיה של השלטון הייתה אז להתייחס ליפו כשיכון עוני שאותו יש למחוק כדי לבנות מחדש ולממש את הפוטנציאל הנדל"ני של האזור. בתקופה זו הערבים שהיו מיעוט עד אז הפכו לרוב במרכז יפו והדבר אפשר להם להתאגד ולהתגבש מבחינה קהילתית.

 

בשנים האחרונות נוהרים ליפו יהודים ממעמד חזק יותר, אלו הם עשירים שמתגוררים ביפו בקהילות סגורות ומעדיפים לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך בצפון העיר או אמנים שנמשכים לעיר בגלל התדמית האורבנית "סקסית" מסוימת שיפו קיבלה.  

לטענת ד"ר מונטרסקו, ביפו אנו יכולים לראות פרדוקס. ככל שיפו נהפכת למטופחת יותר מבחוץ ומתחזקת על ידי תוספת של תקציבים ואוכלוסייה חזקה יותר שנכנסת אליה, כך המשקעים הפנימיים והמתח בין האוכלוסיות מחריף.

העימות בין חלקי האוכלוסייה מתבטא גם בנוף האורבני. כאשר הקימה העירייה פסל של לוחם האצ"ל נתן פנץ, התנועה האסלאמית קבעה לידו שלט בתגובה "בקשו מחילה מאלוהים" כשהיא מתייחסת לציונות. כתובות גרפיטי על הקירות מהוות גם הן נושא למאבק, כתובת שהכריזה "Jaffo is the Jewish city too" (טעות הכתיב במקור) בשדרות ירושלים שונתה זמן מה לאחר מכן ל"Jaffo is the Jewish city", סיסמה המזכירה גם את הפגנת הימין ביפו בחודש מרץ.

כאשר זוג מעורב של ערבי ויהודייה הביעו את אהבתם בגרפיטי "Fuad Love Osnat" מיהרו תושבים מקומיים למחוק את הגרפיטי מספר ימים לאחר מכן ולהעלים את האפשרות לזוגיות מעורבת מהמרחב הציבורי.

 

יפו כמו באמסטרדם

מי שמסתכל מבחוץ יכול להחזיק באשליה שניתן להפריד בין הקהילות, אך למעשה גם בתחומים של עוני ופשע הקהילות אינן נפרדות. לכן, הדרך לפתור בעיות ביפו היא רק באמצעות מסגרת וקהילה משותפת, שתכיל בתוכה את המגזרים השונים ולא על ידי בידוד המגזרים ופעולה מול הרשויות של כל מגזר לחוד, שלא מניבה תוצאות חיוביות.

כיום למעשה חיות ביפו כמה קהילות זו לצד זו: הקהילה הערבית שהיא בעלת זהות מקומית חזקה אך זוהי קהילה שנמצאת במשבר, הקהילה היהודית הוותיקה שהיא חסרת זהות ואינה מגובשת כקהילה, המתיישבים היהודים החדשים מ"הצפון" שמחפשים לעצמם זהות יפואית חדשה וקבוצה חדשה של כמה עשרות מתנחלים שמהווה מיעוט בעיר.