לפני פחות מחודשיים היינו בקבר.
אם אספור את הפעמים שהיינו בקבר לאורך התקופה בה אני אוהד מכבי יפו, עוד אחשוב שאני בן אלמוות. נולדנו לצאת מהקבר, ממש כך. בשבילנו זה עיסוק, מקצוע, פרנסה.
למכבי קביליו יפו יש היום את הקבוצה הכי תוססת, לוחמת, שמחה, ומאוחדת שהיתה לה מאז שקמה. חדר הלבשה שמורכב מגברים וילדים, משפחת אוהדים אוהבת ותומכת, מועדון רציני שמסמן מטרות, חולם עליהם והולך אחרי החלום
לפני פחות מחודשיים היינו בקבר.
נסענו לכל מיני מגרשים: מפלצת בטון מוזנחת בערד, מרעה עיזים ליד הספארי שמשרת את השקמה ר"ג, ארגז חול שמשמש כביתו של אזרח רחובותי בשם חנן עדני. בכולם הפסדנו. במקומות כאלה לא משחקים כדורגל. אנחנו קבוצת כדורגל. כן טובה או פחות טובה, אבל אנחנו קבוצת כדורגל. לא פלא שהיינו בקבר. בליגה הזו לא תמיד משחקים כדורגל.
לפני פחות מחודשיים היינו בקבר.
לפני שלושה חודשים החליט אחד הספונסרים, אלי קאליש, לקחת את האחריות לידיים. כמו סמל מחלקה בשדה הקרב שנדרש לפעמים למלא את מקומו של מפקד הגדוד, לקח קאליש החלטות קרדינאליות בעתיד המועדון. חותכות, כואבות, מדממות. תחילה הביא את משה אוננה, גיבור ילדותינו.
אחר-כך הביא את גבי בורשטיין, גיבור הוייתנו. וכך, בחיבור הבלתי אפשרי בין עבר לעתיד, בחיבור הבלתי מתפשר בין הקבוצה הישנה לקבוצה החדשה, בין מטאדור למנטור, קמה מכבי יפו, שוב, מחדש.
יש להפעיל רמקולים וללחוץ על החץ
לפני פחות מחודשיים היינו בקבר.
אבל אז קמנו וניערנו מעלינו את רגבי האדמה שהטיל עלינו הדרום הפריפריאלי, זה שלא אוהב תל-אביבים גם אם הם מיפו הישנה והמתקלפת, שלא אוהב אשכנזים גם אם הם מגורשי ספרד שנולדו בבולגריה, שלא אוהב עשירים גם אם הם לא מקבלים טונות של מזומנים מראש העיר או מוחזקות על ידי בעלים מחוספס.
קיבלנו זאת באהבה. אנחנו במסע, אמרנו, ובמסע הזה עוברים שתי וערב במארג הסבוך הזה של ארץ ישראל.
כי הבטחנו לעצמנו לפני שלוש שנים וחצי, כשקמנו מחדש, לחזור לליגה הלאומית הכי מהר שאפשר. נזרקנו משם בחמש דקות, בהחלטה שרירותית ושערורייתית, ואנחנו נחזור בה בדרכים המקובלות, אבל כמו שאמר הגנרל בר-לב: מהר, חזק ואלגנטי
כי הבטחנו לעצמנו לפני שלוש שנים וחצי, כשקמנו מחדש, לחזור לליגה הלאומית הכי מהר שאפשר. נזרקנו משם בחמש דקות, בהחלטה שרירותית ושערורייתית, ואנחנו נחזור בה בדרכים המקובלות, אבל כמו שאמר הגנרל בר-לב: מהר, חזק ואלגנטי.
לפני פחות מחודשיים היינו בקבר.
אבל התחברנו. למכבי קביליו יפו יש היום את הקבוצה הכי תוססת, לוחמת, שמחה, ומאוחדת שהיתה לה מאז שקמה. חדר הלבשה שמורכב מגברים וילדים, משפחת אוהדים אוהבת ותומכת, מועדון רציני שמסמן מטרות, חולם עליהם והולך אחרי החלום.
לפני פחות מחודשיים היינו בקבר.
עכשיו אנחנו שתי משוכות מסיום העבודה. וגם אם לא נגמור את העבודה, אנחנו יודעים שנרקם פה משהו מופלא.
עברנו את המשבר הגדול בתולדותינו המחודשים, ועברנו אותו כמו גדולים.
המסע המופלא שהחל בבר קטן באיזור התעשיה של ראשון לציון במוחו הקודח וההוזה של בעל בוטיק מצועף עיניים, הולך ומתקרב אל פסגת ההר.
מי שמשכיל לבוא אל הקשים והמחוספסים במגרשי הכדורגל בארץ ולהפוך אותם לביתו, נחוש לחזור הביתה, אל חיקו של הכדורגל הישראלי המוכר והטוב, על היכליו וקהליו, מקום שבו אימפריות קמות ונופלות, אבל רק אחת יודעת תמיד איך לצאת מהקבר.
הכותב הוא אחד מ-482 בעליה של מכבי קביליו יפו נכון להשבוע
(פורסם בזמן תל אביב מבית מעריב)
מאת: רון עמיקם
