התכשיטים שלה נרכשו על ידי שמות כליז טיילור, פיטר יוסטינוב, דני קיי, מהאליה ג'קסון, יפה ירקוני, שושנה דמארי, נינה סימון, הנסיכה גרייס קלי ועוד רבים אחרים.

עבודותיה הוגדרו בעיתונות העולמית כ"תכשיטים פיסוליים" ו"אמנות ללבוש", בזכות אופיים הייחודי.

 

שמה של האמנית רחל גרא, החיה ויוצרת ביפו משנת 1965, מוכר היטב בארץ ובחו"ל. היא הציגה באין ספור תערוכות וגלריות ברחבי העולם. תכשיטיה המסוגננים נראים עם נוכחות שקשה להתעלם ממנה, בדיוק כמו הופעתה של גרא עצמה, בפנים חזקות ההבעה והרעמה הבלונדינית המעטרת אותן.

 

גרא, ילידת תל אביב, נסעה בגיל שלוש עם אמה לפולין, כדי לבקר את המשפחה. הימים היו טרום מלחמת העולם השנייה והנסיעה שהייתה אמורה להיות ביקור משמח, הפכה למסע שנמתח על פני ארבע שנים, שהרגישו כ-40 שנה במדבר. גם גרא, כמו בני ישראל, חזרה בסופו של דבר לארץ דרך מצרים. חזרה כבת שבע, אך עם תובנות של בוגרת בעשרות שנים. אלה נערכו בסרט "ילדי האודיסיאה" שהוקרן לא מכבר בסינמטק תל אביב ומספר על מסעם של חמישה ילדים מפולין לארץ ישראל דרך מחנות הכפייה בסיביר ועד עלייתם על ילדי טהראן ב-1943. גרא היא אחת מהן.

 

כשהגיעו רחל ואימה לפולין פרצה מלחמת העולם השנייה ולא הייתה להן כל דרך לחזור ארצה. כך נקלעו השתיים בפולין הכבושה, מנותקות מכל קשר עם האב שנותר בארץ. בשלב מסוים, הן הצליחו לברוח לצד הרוסי, לעיר לבוב.

 

"אימא הזהירה אותי לא לדבר, לא לבכות, לא השמיע קול, כדי שלא יגלו אותנו. אבל בו בלילה גילה אותנו הגסטאפו. העלו אותנו על עגלות ושדדו מאיתנו כל מה שהיה עלינו. בזכות זה שאימא שיחדה בעל סירה קטנה, עברנו את הנהר לצד הרוסי. ערב אחד, נפתחה הדלת וחיילים רוסיים העמיסו אותנו על משאיות עם עוד נתינים פולנים. שלחו את כולנו למחנות עבודה בסיביר ובהרי אוראל, לשם אימא ואני נשלחנו לשנתיים".

 

גרא מספרת כי החיים היו קשים מאוד. לא היה אוכל והאם הייתה יוצאת השכם מדי בוקר לכרות עצים כדי לקבל את מנת האוכל שהייתה לחם ונוזל כלשהו. כילדה לא היה לה בית, מיטה או חדר. רק מזרן צר עליו ישנו שתיהן.

כעבור שנתיים, שחררה הממשלה הרוסית את כל הנתינים הפולנים והם התפזרו ברחבי רוסיה. האם ובתה נסעו דרומה לעיר טשקנט. 

"אני זוכרת שאימא אמרה לי : 'זו עיר של לחם', אבל גם שם לא היה לחם. בשלב מסוים נפתח בעיר משרד לילדים יתומים יהודים ולא יהודים, כדי להוציאם  מרוסיה. אותי סירבו לקחת כי הייתה לי אימא. אבל ביום בו עמדה הרכבת להסיע את הילדים, אימא הגיעה איתי לרציף וברגע שהרכבת התחילה לנוע, היא דחפה אותי במהירות לרכבת ונשארה ברוסיה. זה הדבר הכי קשה שקרה לי אי פעם. לפני כן היא לא שכחה לשים לצווארי שקית בד קטנה שתפרה, ובתוכה הפרטים שלי ושם האבא בארץ. ראיתי את אימא שלי בשמלה הוורודה שלה, הולכת ומתרחקת, הופכת לנקודה קטנה ורודה, עד שנעלמה לחלוטין מעיניי. חשבתי שלעולם לא אראה אותה יותר".

 

המסע של הילדים הגיע לטהראן. הם הובאו למחנה צבאי אנגלי נטוש ושם שהו ארבעה חודשים, עד שיום אחד שמעה הילדה הקטנה בת השבע מישהו שקורא בשמה.

"חשבתי שאני חולמת ולפתע אני רואה את אימא שלי, באותה שמלה ורודה שלבשה כשנפרדנו".

 

מטהראן, אחרי מסע של חודשים ארוכים שעבר דרך עומאן, עדן, לאורך ים סוף באנייה, הגיעה רחל עם ילדי טהראן לפורט סעיד במצרים. שם עלו על הרכבת שהסיעה אותם לעתלית. רחל חזרה הביתה והילדים האחרים, כולם יתומים מהורים, התחילו בחייהם החדשים.