בתוך עצי פרי, תמר, מנגו, רימונים ותפוז נמצא "בוסתן יאפא" הגן האנתרופוסופי של איהאב ואורה.

גן דו-לשוני, ערבי ויהודי, שהוקם על ידי "זוג מעורב" – כינוי דידקטי וקר שאני ממש סולדת ממנו, אך יאפשר לי להתחיל בסיפור האהבה הזה בצורה מובנת.

 

אורה הכירה את איהאב בסיני, לפני כשנתיים, כשהשניים היו בחופשה והאהבה הייתה מידית והביאה אותם לחתונה בזמן די קצר. "גדלתי בגליל עם חינוך ליברלי ומשפחה פתוחה לרב תרבותיות", מספרת אורה. "הם קיבלו את הנישואין בפתיחות די גדולה, כמובן שלקח להם זמן כדי להשלים עם היותנו זוג. ברור שהיו כאלה שעיקמו את האף, אבל זה לא ממש הפריע כי ידענו שהאהבה מנצחת".

איהאב נולד וגדל ביפו וחי בה כבר 41 שנה. אורה גרה ביפו בשש השנים האחרונות וכשנולד בנם הראשון, הם החלו לחפש אחר פעוטון עבורו. "חיפשנו מסגרת שתתאים לנו ושתשלב בין שתי התרבויות הערבית והיהודית. כמובן שנמנענו ממסגרת ישראלית מגמתית ציונית כלשהי או מסגרת באורינטציה ערבית, כשהיה לנו חשוב שהוא יקבל את שתי התרבויות ושתי השפות ביחד עם תורת האנתרופוסופיה". 

משנואשו למצוא את המקום המיוחל, החליטו השניים לפתוח גן עדן משלהם, כשלשניהם יש רקע בתרבות הדיאלוג, הסבלנות והדו-קיום.

 

איהאב עובד כמגשר כשהוא בונה ומנחה תכניות של דיאלוג ודו-קיום ועובד במספר עמותות בנושא של הידברות והרצת מיזמים בנושא זה. אורה באה מתחום הריקוד הסופי ורוקדת למעלה מ-14 שנה. 

"נמשכתי למחול הסופי מאחר שזה משהו שמשלב את החיבור האלוהי עם הגוף, משלב  בין שני העולמות. אנחנו שייכים למסדר המוולווי של אמריקה שהוא זרם מתוך האסלאם, ששם את הדגש באהבה ובכוונת העשייה עצמה יותר מאשר בחוקי ההלכה". בנוסף, מתוך האמונה והאהבה לריקוד הסופי, אורה מעבירה בביתה סדנות למי שהמחפש אחר אהבה מיסטית.

 

לגן שלהם הם קראו "בוסתן יאפא", משום שהוא ממוקם בגינת בית הוריו של איהאב שמכילה עצי פרי, תרנגולות, כבשים, עזים, ברווזים וכל מה שילד רק יכול לחלום עליו. 

"למרות שהגן ממוקם בלב הכרך היפואי, ממש שקט כאן ויש תחושה של שקט ופסטורליות. מעבר למקום המיוחד והשקט לקח לנו זמן למצוא את הצוות המתאים לטעמנו לגידול ילדים בחיק האהבה. הרצון שלנו זה להביא לחיבור בין הילדים לאדמה, לטבע לחיות, שיחוו את הסביבה ואת החומרים הטבעיים שהאנתרופוסופיה מאמינה בהם".

 

ילדי הגן לומדים לדבר בשתי השפות כשצוות הגננות משולב ומקפיד על הדו-לשוניות. "מדובר בילדים בגילאי שנתיים עד ארבע שמסוגלים לקלוט צלילים שבסופו של דבר יתחברו למילים. הגננת הערבייה מדברת עם הילדים רק בערבית וככה הילד רוכש שפה נוספת, בזמן שהגננת השנייה מדברת רק בעברית. בנוסף, מתבצעת חלוקה בין השפות כשבבוקר קוראים סיפור בעברית ולמחרת בערבית וכך הילדים נחשפים ורוכשים בהדרגה את השפה. 

זה ממש תהליך מעניין מאוד שמתרחש אל מול עיננו". מספרת אורה כשברקע שומעים חאפלות ליליות של הילדים והבעל שמחכים לאימא העסוקה. "בא לי לתלות את עצמי על עץ רק כדי שילכו לישון", היא אומרת בחיוך ומיד מוסיפה בציניות: "זה ממש לא אנתרופוסופי מצידי להגיד ככה".

 

לקראת סיום הריאיון, אני מקשה על אורה ומנסה בכל זאת להוציא ממנה קצת עסיסיות מסיפור האהבה המיוחד הזה. "פעם, לפני שהכירו אותנו ביפו, הזיווג המעורב היה סוג של מטרד. היו שואלים אותי אם לא קשה לנו להיות יחד כשמדובר בתרבות כל כך שונה, אז הייתי עונה להם שמה ההבדל, הרי לפעמים גם שני פולנים שבאים מאותו רקע תרבותי יכולים לריב  על השניצל שלהם, אז למה זה לא אותו דבר?

אבל היום כולם מכירים אותנו ביפו ואת צריכה להבין שאנחנו מאוד סגורים אחד על השני ועל האהבה שלנו, אז גם מי שמנסה להרים גבה לא מצליח, כי הוא פשוט רואה שעומדת מולו אהבה חזקה, מאוחדת ואין אפילו פרצה לחדור".