"כשאני רואה או מרגישה איזשהו אי צדק, זה משהו שאני לא יכולה לחיות איתו בשלום, אני חייבת לעשות פעולה והפעולה שלי בעולם בשנים האחרונות, זו החצר הנשית".

כך מציגה ליאורה קסל את החיבור שלה לחצר הנשית, אותה היא יזמה ומנהלת יחד עם שותפתה מירית סידי.

 

"אני נמצאת כאן משתי סיבות", אומרת קסל. "האחת - בגלל האמונה שלי בנערות, והשנייה - בגלל שעד היום עדיין לא מובן לי אי הצדק שקיים בעולם, מצב עם מיעוט שיש לו המון כסף וחומר ורוב שיש לו מעט. הפערים החברתיים הכלכליים והמעמדיים עצומים בעיניי ביפו, היום יותר מתמיד".

 

בתוך מדבר המציע מעט מאוד לנשים היפואיות, ובמיוחד עבור אלה המחפשות פינה אנושית של רוך ואחווה להיאחז בה, קמה החצר הנשית, נווה מדבר שהספיק כבר לשנות את חייהן של נערות רבות, לאורך שמונה שנותיו.

הרעיון של פעולה כלשהי למען נשים נזרע במפגש הראשון של קסל עם הרחוב היפואי, לפני 12 שנה, כשעברה לשכונה עם בעלה ושני ילדיה: "כשהייתי יוצאת בערב לרחוב יפת לקניות, או לגלידה, היה לי ממש מוזר לראות שברוב מקומות הבילוי, כמו בתי קפה, ישבו רק גברים. גם אצל השכנים שלי, משפחה עם 14 ילדים, ראיתי בחוץ רק את הבנים. בשנתיים הראשונות עסקתי בשאלה: איפה הנשים ביפו?"

 

קסל, 41, בעלת תואר ראשון בקרימינולוגיה, החליטה לפתוח מקום שיענה על צורך הנשים להיפגש ביניהן, בדיוק כמו הגברים. היא ומירית, עובדת סוציאלית  אותה פגשה כשעבדה ברשת החברתית של קרן קרב, יצאו לדרך ללא השקעה, ללא כל הון פרטי, מצוידות במטרה, בחזון ובאמונה שהמציאות יכולה להיות אחרת. החצר הנשית נבנתה בהדרגה ובעקשנות. מחזון, הפכו אותה למודל של הצלחה, אותו מלמדת כיום סידי באוניברסיטת בן גוריון. משרד הרווחה פנה אליהן לבניית תוכנית שתאפשר את שכפול החצר במקומות נוספים.  

 

כיום עובדות בחצר 12 עובדות מקצועיות וכ-35 מתנדבות. מאפס תקציב, הצליחו לטפס לתקציב שנתי של 1.4 מיליון שקל, המגויס כולו לטובת נערות החיות ומתמודדות עם מצבי סיכון, מצוקה ועוני. את התרומות, בלעדיהן אין להן קיום, הן מגייסות מהארץ ומחו"ל.

 

"העבודה בחצר היא לא רק תגובה למצוקה ומתן מענה מידי", מסבירה קסל. "היא נבנית מתוך ראייה קדימה, כדי לפתוח לנערות אופציות ולאפשר להן שינוי אמיתי. אלה נערות בנות 13-25, החיות בשוליים החברתיים בגלל הג'נדר שלהן, בגלל שהן עניות או בגלל המוצא האתני כמוסלמיות, עולות מאתיופיה וחבר העמים, שלחברה בכלל לא אכפת מהן. זה לא ילדים קטנים שאנשים נוטים לקחת עליהם אחריות וגם לא נשים מבוגרות מוכות. הן עזובות".

 

קסל אוהבת מאוד את יפו, לא רואה עצמה חיה במקום אחר ומודה שזה המקום לגדל בו את ילדיה: "הם גדלים במקום מאוד חי ויוצרים מגע עם כל מיני אנשים. 

הבן הגדול יכול לשבת עם ילד קטן ועם זקן ולדבר איתו, אין כאן מסיכות. הם לא פוחדים מהשונות ולומדים לכבד ולאהוב כל אדם עם הסיפור שלו. ובשבילי, זה אחד היתרונות הכי גדולים של לגדול בסביבה כזו".