כארכיאולוגית לשעבר, ביקרתי בפסיפס "גלגל המזלות" בבית אלפא, ראיתי גם את "גלגל המזלות" של ציפורי וה"מונה ליזה" הגלילית שלידו, שהיו עשויים ממאות קוביות אבן צבעוניות המעידות על סבלנותו הרבה של האמן. 

הייתי משוכנעת בכל עורקיי שעידן הפסיפסים חלף לו ושבעולמנו המודרני המהיר והמואץ אין לאף אחד סבלנות לאמנות הנפלאה והצבעונית הזו. מי יעצור את מחוגי השעון ויישב שעות על גבי שעות כדי לעצב את פניו של הרצל או את התסרוקת של דוד בן גוריון? ולמי יש את הכישרון והיכולת להביא לצופה "ישר לפנים" את ההיסטוריה של ארץ ישראל בצורה ויזואלית, מרתקת ומרשימה? אז יש אדם כזה. 

איש יפואי ומוכשר בשם יוסי לוגסי, שהבית שלו מלא בלמעלה מ-600 פסיפסים פרי יצירתו, המתארים את כל הידוענים של ישראל מקום המדינה ועד לימינו.

 

החוויה החלה בקומה הרביעית לאחר כ-70 מדרגות. אני מודה שבעקבות קוצר נשימתי עז וחוסר כושר, הפסקתי לספור כשלוגסי פתח את דלת ביתו ונגלה לעיניי עולם צבעוני ומרתק של פסיפסים. 

איסר הראל ראש השב"כ והמוסד הראשון, נעץ בי מבט חוקר, טרומפלדור עשה עיניים, ביל קלינטון, נגנים, אמנים למיניהן כמו עופרה חזה, כולם היו שם ולכל אחד אופי משלו. המדהים הוא שיוסי הצליח לתפוס את הרגע ואת המבט המדויק של הדמות, באופן שלעתים היה נדמה כאילו אכן כל האושיות הנ"ל בחרו להגיע ליפו ולקיים פסיפס אנושי.

הוא נולד ב-1948 במרוקו למשפחה בת 12 נפשות שעלתה לארץ ב-1954, היישר למעברת

בית שאן. לאחר ארבע שנים בבית שאן, עקרה משפחתו ליפו בעקבות ביקור אצל חברים והתאהבות ממבט ראשון. "ההורים שלי התאהבו ביפו כי היא הייתה דומה מאוד למקום שבו גדלו במרוקו. 

אז כשחזרנו מהחברים למעברה, ההורים פשוט סגרו את הצריף ונתנו לכל אחד מאיתנו משהו לסחוב. אני סחבתי כריות, אחותי סחבה מזרן, אחד האחים לקח סירים, וככה עברנו דירה באוטובוס מבית שאן לדירת גג קטנה בעג'מי".

כשהגיע לבר המצווה שלו, הוא גילה לראשונה את עולם הפסיפסים באמפיתיאטרון הרומי של בית שאן. "לכבוד בר המצווה שלחו אותי לטיול במעברה כדי לבקר את הדודה ואת החברים. הופתעתי לגלות שבמקום המעברה יש אמפיתיאטרון רומי מלא בפסיפסים מפוארים ומרשימים. 

חזרתי ליפו ישר לים, צדפים ,אבנים והתחלתי לצייר". לצערו, עקב המצב הכלכלי הקשה של משפחתו, הוא נאלץ לעזוב את האמנות ולעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. 

"עזבתי את הלימודים כבר בכיתה ה' והלכתי לעבוד בשעון ביפו, כשכל היום הייתי מורח דבק לסנדלרים". כשהגיע תורו להתגייס, הצבא סירב לקבלו מאחר שלא היו לו 12 שנות לימוד. "מאוד התאכזבתי מזה שלא התקבלתי לצה"ל וחיפשתי עבודה. במשך שנים רבות שלחתי מכתבים זועמים לצה"ל כדי להסביר שלא למדתי קרוא וכתוב, כי הייתי חייב לעזור בפרנסת הבית, אז למה להעניש אותי?"

  

היתרון שבשחרור הצבאי היה שלוגסי החל להתמסר סוף-סוף לאהבתו האמיתית: ציור ופסיפסים.

"הפסיפסים נולדו לפני יותר משלושים שנה כפתרון טכני בלבד. בהתחלה הייתי מצייר ציורים במרפסת עד שבימי החורף הציור היה נהרס. אז באחד מהימים לקחתי צלחת מהמטבח של אשתי, שברתי אותה וככה יצרתי את הפסיפס הראשון שלי המביא את סיפורו של יונה הנביא והלווייתן. בינתיים, זה הוחלף בעבודות מתקדמות יותר".

מאז ועד היום לוגסי לא הפסיק ליצור ובאמתחתו 600 דיוקנות מפסיפס של כל בכירי התקומה של המאה שעברה, 470 ציפורים מפסיפס, 320 מטר עיטורים, 18 רצפות פסיפס, 13 יצירות גדולות במרפסת הגדולה, כשכלל הפסיפסים בביתו מורכבים מלפחות 12 מיליון חלקים. רק כדי לסבר את האוזן והעין, כל דיוקן מקבל יחס אישי וחם משלו ונוצר במשך כשלושה שבועות עד חודש.

 

כשהציעו לו לגבות דמי כניסה מהמבקרים הרבים הפוקדים את ביתו, הוא סירב ודחה את הרעיון מטעמים אידיאולוגים, שהרי דרך הפסיפסים שלו הוא מביע את מחאתו על העולם, על אלו שלא קיבלו אותו לצבא ולגימנסיה, ראה ערך היצירה בא מופיעים בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה.

היו אף שהציעו לו לעקור את הפסיפסים ממקומם ולשים אותם בחלל מכובד במתחם שוק הפשפשים, אך הוא סירב להצעה בטענה שהפסיפסים נמצאים במקום הראוי להם, בבית בו הם נולדו וברחוב שבו גדולי האומה עלו מהנמל לתל אביב, יהודה הימית.

כיום, בעיקר מפאת חוסר מקום, לוגסי יוצר בעיקר עיטורים ומחכה לפיסת הקיר הנכונה ולהשראה הבאה, כדי להמשיך את אמנות הפסיפס שלו.