בימים בהם קיצונים מתחרים ביניהם על תואר הגזען המוביל, בוקע מיפו קול אחר, קולה של השפיות.

זאת הייתה הפעם הראשונה בה תושבי יפו, יהודים וערבים, קמו יחד מול גל האמירות הקיצוניות והפרובוקציות השוטפות את המדינה, במטרה למנוע ממחרחרי השנאה לנצל את המורכבות הקיימת ביפו, לקידום מטרותיהם על גבם של התושבים.

 

יוזמה של איש אחד צעיר, עודד מרק, תושב יפו בן 25, זה כל מה שהיה צריך, כדי ללכד יפואים תחת הכותרת: "יהודים וערבים שומרים על יפו ביחד".

 

על הפקת הכנס החליט מרק בעקבות הפגנת קיצונים בבת-ים, שבאו "להזהיר" את בנות בת-ים מהבחורים הערבים. "המפגינים לא היו יפואים, אלא פעילים מבחוץ שבאו להתסיס את השטח", מספר מרק. "חשבתי, שדבר כזה אם יתרחש ביפו, יכול להיות נפיץ ומסוכן והבנתי שצריך להקדים תרופה למכה". אמר ועשה. 

 

הוא פנה למרכז היהודי ערבי ביפו שנרתם מיד למטרה וסייע ביצירת הקשר עם אישים יפואיים שנתנו ידם ליוזמה ללא היסוס.

"המטרה הייתה בראש ובראשונה לקיים כנס בו יהודים וערבים שיושבים יחד יוצאים  באמירה ברורה, צלולה ושפויה שאנחנו רוצים לחיות כאן, יהודים וערבים, ולא ניתן לגורמים קיצוניים להתסיס את השטח. לא נסבול שאותם פירומנים יציתו כאן שריפה".

 
הכנס לא התיימר לגשר על הפערים הקיימים, אלא לקרוא תיגר על מכתב הרבנים וכדור השלג שהחל מתגלגל בעקבותיו. "זה ערב של אנשים שקולים ומתונים", כפי שהציג אותו מרק מעל הבמה.

 

איברהים אבו שינדי, מנהל המרכז היהודי-ערבי והמארח של הערב, קרא בפתח דבריו את הגדרת המושג "גזענות", כפי שהוא מופיע באינטרנט.   

"אנחנו אנשים המאמינים בסובלנות", הדגיש אבו שינדי. "הרבה אמרו לי - סובלנות זה עסק של שמאלנים. אני מאמין, שכדי לשנות את הסביבה, צריך לפעול ביחד ביפו, בתל אביב ובכל מה שקורה במזרח התיכון, כי הכול קשור ואי אפשר לנתק. אין צורך לשכנע את המשוכנעים. חשוב לעבוד על הלא משוכנעים. העולים מחבר העמים, האתיופים, החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי. תמיד עבדנו יהודים לחוד וערבים לחוד. צריך לעבוד יחד".

תזכורת לנושא המפר איזון ויוצר פער הולך וגדל בין התושבים, העלה שם טוב דקל, יו"ר ועדת הנוער ביפו ג', כשציין את בעיית התעסוקה של הנוער הערבי שטרם נמצא לה פתרון: "אין ביפו שום בית ספר מקצועי לילדים ערבים. מה שיש, זה או להגיע לאוניברסיטה, או להיות איפה שהוא פועל שחור. נוצרים מעמדות חברתיים הפוגעים בשכנות הטובה".  

את דבריו חתם דקל במשל הצרצר והנמלה וסיפק רגע של אקטואליה בקרב יצורי טבע אלה, שהגיעו למסקנה אחרי ריב ממושך כי התועלת תהיה רבה מן ההפסד, אם במקום אויבים יהיו לחברים.

גבי עבד, יו"ר האגודה לערביי יפו, הזהיר שכל משטר שיש בו אפליה, קיפוח וגזענות, סופו לא ירחק, והביא כדוגמות את דרום אפריקה, מוסוליני והיטלר. 

"חיים יחד פירושו לאכול ולשתות יחד, לשמוח יחד ולהיות עצובים יחד, כמו משפחה.

לא לשמוע לאותם קולות קיצוניים של רבנים, לפעמים שרים, חברי כנסת, הסוחבים את החברה הישראלית לקיצוניות שתביא לאסון".

יו"ר ועד שכונת עג'מי, כאמל אגברייה, הביע תקווה כי יפו תשמש דוגמה למקומות אחרים, אם הקהילה תדע להוליך נכון את המטרה: "כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, יפו יכולה לשמש מודל  לחיים משותפים, עיר המשתפת תרבויות. הקהילה יכולה להפוך אותה לפנינה שאפשר יהיה ללמוד ממנה במקומות האחרים".

 

אתנחתה מוסיקלית מרגשת הייתה כשמקהלת הנשים היהודיות ערביות של יפו, "שיראנא", עלתה ושרה את "חד גדיא" בעברית ובערבית, בעיבוד המתריס למילותיו, ולאחריו את השיר "אם נדע לאהוב", משפט שנשאר תלוי באוויר גם אחרי תום השיר.   

 

בסיום הביעו הנוכחים רצון להמשיך את הפעילות המשותפת, כשאחד אחד רשמו את שמותיהם וכתובתם בדף קשר חדש.