רק אתמול
דרכי היתה ברורה לי כן
לכאורה, משלתי בחיי"
(מילים: רחל שפירא; לחן: יצחק קלפטר)
רק אתמול, לא לפני הרבה זמן, 4-5 שנים, חייתי במדבר. תחושת מועקה כבדה בתוך הנפש. אם יצא לי להציץ בעיתון בימי שישי, אולי הייתי מאתר משחק של רמת אליהו בכפר שלם בשבת לפני הצהריים, מתחבט ביני לביני חצי שעה אם ללכת, ולא הולך.
לפעמים, הייתי מדלג גם על הרובריקה הזו שמבשרת על משחקי ליגה א' דרום. אין הרבה תיעוד לתקופת גלות בבל, אולי ספר יחזקאל, אבל ככה מרגישים אלה שנחרב ביתם אבל אין להם את התעוזה והאמונה לחזור הביתה ולהקימו מחדש.
מכבי יפו מתה. לא בטוח שעל קברה הוצבה מציבה. היא היתה זכרון עמום ומחוייך מהעדה הבולגרית, מיפו של פעם, אבל לא יותר מזה. מעטים זכרו אותה כמועדון כדורגל ראוי. לנו, האוהדים הספורים שעוד שמרנו לה נאמנות על אף מותה, לא נתנו לראות את מקום קבורתה. ספק אם היה כתוב על המצבה כי "כאן נקברה אגודה ציונית מכבי יפו כי זה וזה לא כיבדו את הערבות שהפקידו בבקרת התקציבים". אני כמעט בטוח שהכבוד הבולגרי לא נתן להיסטוריה לחרוט את האמת. מבחינת אותם מתי מעט חוסלנו על ידי יאיר רבינוביץ' וההתאחדות לכדורגל.
אלה היו ימים איומים. כשהצלחנו לאסוף את עצמנו הגענו למשחק עונה אחד מול מכבי יבנה שאמור היה לקבוע את זהות העולה לליגה הארצית, הליגה השלישית. ואסף קינן החליט לפסול לנו שער חוקי בזמן פציעות. משחק אחד בשנתיים, אויב לכל החיים. לא הבטנו במראה, לא שאלנו את עצמנו איפה טעינו. לא טעינו הרי, אתה לא יכול לשאול איש גוסס איפה הוא טעה, אתה לכל היותר יכול לנחם אותו טרם מותו.
מכבי יפו מתה. לא בטוח שעל קברה הוצבה מציבה. היא היתה זכרון עמום ומחוייך מהעדה הבולגרית, מיפו של פעם, אבל לא יותר מזה
מי שכבר לא הגיע, והיו אלה רבים, אותר בשער 2 בבלומפילד לובש אדום או בהיכל נוקיה הממוזג
בימי חמישי בערב. למזלי, המקצוע שבחרתי נתן לי לראות עולם כמו שאומרים. ראיתי כדורגל והזדהיתי איתו חליפות. שום דבר לא באמת ריגש, ונדמה היה כי אין כבר מה שירגש.
רק אתמול, במאי 2007, צפיתי גם במותה של א.ס.רמת אליהו. זה היה יותר מדי גם לאנשים חזקים ממני. שם פונדקאי לסמל שנשכח. לא היה שם אוהד אחד שלנו בעמישב כשנקבעה ירידתה לליגה ב' וחוסלה תקוותה של מכבי יפו הנסתרת לחזור אי פעם לליגה מקצוענית. זה אפילו לא היה מסע הלוויה. אפילו בולדוג קבר את רון הפרסי כראוי.
השבוע, לא בגלל ההפסד הראשון אחרי עשרה חודשים או התחושה הקשה שליוותה את לכתו של המאמן עופר פביאן מצד כולם, זו היתה בעיקר האווירה שהציפה בי זכרונות. איך בכל קיץ, בקאנטרי קלאב של חולון, היה מוליך אותי דוד קריספין להירש הגדול שהיה מונח על כסא נוח מול השמש והירש היה סופק כפיים ומביט לשמיים: "אין, אין מכבי יפו".
קמתי הבוקר והסתכלתי בעיתון. מכבי יפו בנתיבות, מול הסינדרלה. לעולם לא תצעדי לבד אהובתינו, אין לך תחליף.
הכותב הוא אחד מ-475 בעליה של מכבי קביליו יפו נכון להשבוע
מאת: רון עמיקם
