הסיפור של ספריית מנדל המשרתת את לב יפו והסביבה, הוא משל ליפו כולה. בשנת 1963 הוקמה ספריית שער ציון, הספרייה המרכזית של יפו, ברחוב רזיאל. זאת הייתה למעשה הספרייה הראשונה בתל אביב, אך את הכתר חטפה כעבור כמה שנים הספרייה המרכזית בבית אריאלה וזאת של יפו נשכחה מאחור.

כדרכם של אלה הנשארים מאחור, לאט לאט סגרו את החדרים בספרייה לטובת חוגים שונים וכעת נותר חלל אחד בו מתקבצים יחדיו קבוצות הלמידה, שעת סיפור וסדנות כתיבה וכמובן גם אלה שבאים סתם כדי לקרוא בשקט.

"חסר לנו עוד מקום לפעילויות", מודה יוסי גרנובסקי, מנהל הספרייה. "אנחנו מפעילים את הכול בחלל אחד ולכל אחד יש זמן קצוב, חוג שירה, סדנת כתיבה ומיד אחר כך מועדון קריאה. לפעמים האחד נכנס בשני וזה לא נוח. אין מרחב למידה שקט. דווקא כאן היכן שישנה חשיבות לחיזוק ההשכלה".

לפני 12 שנה עוד היה כאן חדר עיון, אבל לפני חמש שנים סגרו אותו לטובת סטודיו למחול שמתאים יותר לטרנד בו כולם רוצים להיות כוכבים, או לפחות לרקוד איתם. "הספרייה כאן זקוקה מאוד לחדר עיון, איבדנו ספרי עיון מצוינים בעקבות הסגירה", הוא אומר. "אני בדיוק חזרתי לכאן אחרי ניהול הספרייה בשכונת שפירא והצלחתי להציל חלק מספרי העיון שנארזו בארגזים והתכוונו לשלוח אותם מפה. קיים גם מחסור במדריכים במרכז הלמידה. המדריכים ברובם הם מתנדבים מהמכינה הקדם צבאית של תלם. הילדים פה זקוקים מאוד לעזרה בלימודים. יש כאן הרבה כוחות יצירה מוכשרים, אבל אין מימון".

מרכז הלמידה מעניק שיעורי בית מכיתה א' ועד הכנה לבגרויות. הוא פועל בחדר קטן שלושה ימים בשבוע ומגיעים אליו כ-60 ילדים מדי שבוע. נוכחות הילדים הערבים בולטת על פני היהודים המגיעים לכאן, עם זאת נראה כי חלוקת העוגה התקציבית פוסחת על ספריית מנדל. 

צוות הספרייה כולל את גרנובסקי עצמו ואת הספרנית גלינה סייאק שנאבקים על כל ילד שמגיע לקבל עזרה בשיעורי הבית.

"אני קורא לכל מי שרוצה להתנדב למרכז לעשות זאת, "מדגיש גרנובסקי". אנחנו מייחסים חשיבות גדולה למרכז הלמידה כי אנחנו רואים בהקניית ההשכלה מתן אפשרות לילדים להתפתח ולהגיע למקומות אחרים, למשל להתקבל להשכלה גבוהה בהמשך. אנחנו מרחיבים את אפשרויות הבחירה, שתהיה להם אפשרות לבחור. ישנם פערים בין רמת ההשכלה של הילדים כאן לבין צפון תל אביב. 

נכון שיש כאן בתי ספר פרטיים עם חינוך טוב, אבל לא כולם יכולים להרשות לעצמם חינוך פרטי, זה כמו שנה באוניברסיטה. מרבית התלמידים בבית הספר הדמוקרטי אינם מיפו, לעומתו, בתי הספר הציבוריים כאן מלאים בכיתות גדולות של תלמידים בגילאי חטיבת הביניים שבקושי יודעים לקרוא ולכתוב".  

בניסיון להסביר את התופעה, מצביע גרנובסקי על קונפליקט ייחודי ליפו, לפיו רוצה הקהילה הערבית לשמור על תרבותה ובו זמנית להשתלב בחברה הישראלית. קונפליקט שמתבטא בשפה ומכאן משפיע על כושר הלמידה של הילדים.   

"יפו נתפסת כמשהו נפרד מתל אביב ובצדק. היא באמת נפרדת. יש כאן התמודדויות שאין בתל אביב. למשל, הכנסנו שעת סיפור בערבית כי חשוב מאוד שהילדים ידעו קודם לקרוא ולכתוב בשפת האם שלהם וכך יהיה להם קל לרכוש מיומנויות שלא בשפת האם שלהם. אתה צריך לשלוט בשפת האם שלך לפני שאתה רוכש עוד שפה. 

ילדים ערבים שלומדים בויצמן מבלי לדעת את שפת האם שלהם, מתקשים בקליטת השפה העברית. מצד אחד יש יותר ויותר דרישה למערכת חינוך נפרדת עבור הערבים במטרה לשמור על הזהות התרבותית שלהם והשפה ומצד שני, הורים רבים רוצים שהילדים ילמדו בבתי ספר יהודיים, כדי לרכוש כלים להתקבל בחברה הישראלית".

"אני מרגיש שאני מסייע לבית הספר, לא משלים. אני מנסה לחזק את רמת ההשכלה כמה שאני יכול. אין ספק שלפעמים זה מתסכל, אבל זה סוג של התמודדות, מאבק תמידי. אם הייתי מרגיש סיזיפי, לא הייתי נשאר כאן".

מועדון חובבי שירה מתכנס כאן פעם בשבועיים ובו קוראים שירה ודנים בפואטיקה של משורר זה או אחר. ישנו גם מועדון קריאה לסיפור הקצר שהתחיל לפני שנתיים בתקציב של מפעל הפיס, אך השנה נגמר הכסף וחברי המועדון נפגשים באופן עצמאי פעם בחודש. השנה מפעילה הספרייה לראשונה שעות סיפור לילדים בשפה הערבית, זאת לאחר ההצלחה של שעות הסיפור בעברית הפועלות בספרייה זו השנה החמישית. 

בספרייה מופעלת סדנת כתיבה לא שגרתית על ידי שני משוררים צעירים יפואיים, מוחמד ויונתן, שצמחו בקבוצת מטען, קבוצה של כותבות וכותבים יפואיים, ערבים ויהודים, שמתקבצת סביב כתב העת "מטען" אותו עורך גרנובסקי. הקבוצה התחילה להתגבש בשנת 2005 סביב כתב העת ובשנת 2009 יצאה האנתולוגיה "שפת יפו" בהוצאת כרמל. 

סדנות הכתיבה מועברות בו זמנית בעברית וערבית לקהל מעורב והתקבלו בברכה בקרב האוכלוסייה. המיזם שרץ בשנה שעברה באופן התנדבותי, מחכה למימון כדי להרחיבו. "אם יש גוף שמוכן לממן את הסדנות האלה, הוא מוזמן ליצור קשר. מחלקת הספריות תקצבה לנו סדנה אחת, אבל אני מחפש מימון לסדנות נוספות".