הגשם לא הגיע. הרוח פיזרה את האש על מדרונות הכרמל. האדמה יבשה וחרוכה.

ישראל מתייבשת ועכשיו גם נשרפת. אין מים. רק אש שרוח מזרחית חזקה מעיפה ושורפת הכול וריח העשן ממלא את האוויר וחונק את הנשמה.

אין מים. אין חיים. זה הזמן לאש ולרוח לרקוד במחול השדים.

אדמה, רוח, מים ואש. אם לא נלמד להבין את כוחות הטבע, נעמוד משתאים מולם בכל פעם מחדש.

אנחנו לא ערוכים למלחמה באיתני הטבע. בשכנינו הערבים כן, באיום הדמוגרפי מבפנים כן, בפיגועי התאבדות אנחנו כבר מתנהלים כדבר שבשגרה, אבל לא באש המכלה כל פיסת אדמה.

מישהו ידע שמערך הכבאות לא ערוך לטפל בשריפה כזאת. מישהו חיכה לחורף שחון ללא גשם

ולהרבה רוחות מזרחיות. מישהו שידע את כיוון הרוח, את הכוח שלה, ורק חיכה לחג האורים כדי

להדליק לנו את הנרות עד שישרוף לנו חזק בעיניים ובלב, כדי להשחיר לנו את החג.

 

המילה מחדל לא מצליחה אפילו לתאר את מה שקורה כאן. ראש הממשלה לא רוצה לדבר עכשיו על מחדל, כי זה לא נוח לו. הוא מעדיף לחכות קצת שהרוחות יירגעו, אז אולי גם ישכחו ולא ישאלו ולא יחקרו איך זה שלא מצליחים לכבות שריפה כבר מעל ליממה? איך המחדל הזה פוגע בצמחייה, בבעלי החיים ובנפש, איך שולחים אוטובוס של צוערים אל לב יער בוער?

הכתובת הייתה על הקיר, יגידו כולם. צריך להקים ועדת חקירה. היו התרעות, שירותי הכבאות נתונים במבנה ארגוני שגורם לבזבוז כסף, לא יעיל, הם בכלל לא צריכים להיות תחת משרד הפנים.

אין מים. אין כוח אדם, אין משאבים.

פניו של ראש הממשלה לובשות חוסר אונים. "שם המשחק הוא מטוסים גדולים", הוא מנסה לפזר הוראות באוויר, אבל האוויר מהול בעשן, אף אחד לא ממש שומע. הוא מביט במטוסים משל היה זה מטס של יום העצמאות ושואל על מזג האוויר. הוא חייב לכבות את השריפה, זה מה שחשוב עכשיו. הרי הוא יודע לכבות שריפות, רק את זאת הוא לא מצליח לכבות.

איבדנו שליטה על האש, מודיע נציב הכבאות הראשי. מה עושים כשמאבדים שליטה? מדברים על כמה העם שלנו מאוחד, כמה הוא נפלא. מדברים על חום הלב (ואש הקרב) לו אנו זוכים מהמדינות השכנות, אלה שעד אתמול הוקיעו אותנו מכל וכל, פותחים את מנהרות הכרמל בחינם, כי עד לפני יומיים התלוננו האזרחים על המחיר הגבוה, מדברים על הרוח הישראלית, לא זאת שזורעת כאן הרס, זאת שמחממת את כולנו בלב. מדברים על אסון לאומי, לא אקולוגי.

ואיפה נשיא המדינה? בדקות אלה מצטלם עם הכוחות הזרים שהגיעו לעזור ומחייך. עוד הזדמנות לתהילה.

בצהריים התפרסמה ידיעה בויינט כי החי בר עומד לעלות באש. אין כוונה לפנות את בעלי החיים. אין כוח אדם, אין משאבים. כ-450 חיות בר שהורגלו לתנאי ביות, יצטרכו לנוס על נפשן ביער בוער. מי שיצליח להציל את נפשו, מה טוב. כמו בטבע, לא?

את הפרות של קיבוץ ניר עציון דווקא כן הצלנו. לא סתם הצלנו, מערך מיוחד של כוחות הגיע כדי לבצע את הלוגיסטיקה המורכבת ולהעבירן לרפתות בקיבוצים אחרים. למה? כי הן מביאות כסף. הכלכלה של הקיבוץ כולו נשענת עליהן. 

30 אלף דולר נשרפו. לנתון הזה העם יודע להתחבר, להעריך. הכול מוערך בכסף. מדינת בצע. לא יגידו חורשים נשרפו, יערות, צמחייה ובעלי חיים בסכנה. יגידו כמה כסף הלך. חברה שמתייחסת לבעלי החיים שלה לפי ערך כלכלי, לא פלא שהטבע מחזיר לה בכוחו ומכלה את שדותיה. 

עומד השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, זה שעד לא מזמן הציע לאפשר לאזרחים להרוג ברובה כלבים משוטטים, ומשיב לכתב השטח של ערוץ 2 כי הזמינו מטוסים עם מים לאזור החי-בר, אבל אם אלה לא יגיעו, בעלי החיים ימותו. הוא רק יכול לעמוד ולקוות שזה יקרה. כלומר, שהמטוסים יגיעו. בכל מקרה, האחריות אינה שלו, היא של המטוסים, של מי שאחראי להם, לא ידוע מי, אבל מה שחשוב הוא שזה לא הוא. ארדן יודע שלאף אחד באמת זה לא מזיז. אחרי שנשרפו למוות 40 בני אדם, למי אכפת מ-450 בעלי חיים?

נציג שירותי הכבאות מאשים את החיות הבוערות שרצות ביער ומבעירות מוקדים חדשים. הנה הגורם שבגללו לא מצליחים לכבות את השריפה.

האם נלמד להקשיב לטבע בעקבות האסון הזה? אם היינו מקשיבים יותר, אולי לא היינו מזלזלים בתמרת עשן שעולה ממורדות עוספייה. 
אם היינו מקשיבים, לא היינו "סומכים" על הגשם שיגיע בדצמבר ונתקעים בלי רזרבות של מים בתחנות הכיבוי. אם לא היינו חוטאים בחטא הגאווה, מתוך חוסר אמונה בכוחו של הטבע לכלותנו וחזה נפוח על שליטתנו המלאה בו, לא היינו מופתעים מולו. מדינה עם צבא חזק שמסוגל להדוף את צבאות האויב לא יכולה לשריפה שמשתוללת בשטחה, בחצר הבית שלה, איך נפלו גיבורים.

ברוורמן אמר שנרדמנו בשמירה, אבל אל דאגה, הטבע מסדר את הכול מחדש. בכל פעם שהטבע האנושי מעוות את סדרי היקום, נוצר סדר חדש באמצעות מעגלי מוות ולידה. השאלה היא כמה מוות עוד נראה עד שנבין את המסר?