"אני יודע לדבר בשתי השפות", אומר דודו בוסי, 41, סופר מוערך ומדריך סדנאות כתיבה אשר בימים אלה אפשר לראותו מככב יחד עם בתו בסדרה "מחוברים" המשודרת בהוט. 

כשבוסי מדבר על שתי השפות, הוא מתכוון לשתי התרבויות השונות, מזרח ומערב, המעורבבות בו יחדיו ובגיבוריו הספרותיים. אולי זאת הסיבה שהמעבר ליפו, לפני שנתיים וחצי, היה טבעי לו והוא התאהב בעיר במבט ראשון. 

בריאיון מיוחד לפורטל יפו, הוא מספר על המעברים בין פריפריה למרכז, משכונת התקווה אל שדרות רוטשילד, שדרות חן ועכשיו כאן, בחצרות יפו.

"המעבר לכאן פרוזאי לחלוטין. בלי שום כוונה. חייתי חיים תוססים במלצ'ט, מרכז תל אביב, מרכז העניינים, אבל אז קים (הבת שלו, א.פ) עברה לגור איתי והיינו צריכים דירה גדולה. עברנו לשדרות חן לתקופה קצרה, לא אהבתי את האזור, זה היה הבדל של שמים וארץ משדרות רוטשילד הרועשות והצעירות לשדרות חן, מעוז הבורגנות הישנה של תל אביב".

"נשאר לי שבוע לפנות את הדירה. יש לי חברה שגרה כאן, בחצרות יפו, התפנתה פה דירה, אז באתי לראות. אמרתי סבבה, אבל קים גם הייתה צריכה להחליט והיא התנגדה לגמרי איך שהיא שמעה שזה יפו. היא גדלה בשכונת התקווה עד גיל 18 ובשבילה לעבור ממרכז תל אביב ליפו היה כמו לחזור חזרה לסלמס, לשכונה. אז שכנעתי אותה רק לראות את הדירה. היא באה לפה, ראתה את המרפסת ואת בריכת השחייה והתאהבה". 

ואתה כבר התאהבת? אתה יוצא אל סמטאות יפו?

"תראי, אני לא גר בלב יפו הארד קור. יפו האמיתית מתחילה מבחינתי מגלידת ויקטורי דרומה. אני גר בקומפלקס לכוסיות. בתוך בועה. במקום התאהבתי בתוך יומיים והתחלתי ללכת בסמטאות, אבל בעיקרון אני איש של בית, 80 אחוז מהיממה אני בבית. אני לא אוהב ללכת ברגל. בתקופה שגרתי בשדרות רוטשילד, היה לי ציר קבוע מהבית לבית קפה תמר ולפאב ארמדילו. כאן הציר שלי מהבית לאיציק הגדול או אבו חסן כדי לאכול פיתה עם פרגית. אם אני רוצה להגיע למרכז, אני לוקח מונית ותוך 20 דקות אני ברוטשילד".  

בוסי נולד וגדל בשכונת התקווה עד גיל 12, אז עברו הוריו ליד אליהו. בגיל 20 פלוס הוא חזר לשכונה ולמד משחק אצל יורם לוינשטיין, כתב את הספר הראשון שלו "ירח ירוק בוואדי" שמתרחש כולו בשכונה הדרומית, ולפני שמונה שנים עקר לרחוב מלצ'ט במרכז העיר, שם סיים את ספרו "פרא אציל" שגיבורו נע בין שכונת הארגזים בפריפריה לבין מרכז תל אביב.

"כל הזמן אני נע מפריפריה למרכז", הוא מסביר את החזרה לפריפריה. "באתי לפה ממצוקה כלכלית. יש לי פה עוד חברים, משוררים, אנשי רוח, שלא יכלו לעמוד במחירים של תל אביב ועברו ליפו. נהייתה מגמה כזאת, יפו הופכת להיות כמו נווה צדק. אני עוד נחשב לבינוני מבחינת המצב הכלכלי, יש כאן את אלה שגרים באנדרומדה, יהודים עשירים, בורגנות אטומה, שהקומפלקס שלהם חוסם את הדרך לים והם עוד מתלוננים על רעש הפעמונים של הכנסייה, בשעה שמסביבם יש עוני נורא, ככה נוצרת מלחמה, שנאה והאינתיפאדה הבאה".

בתור אחד שסגור בבית, אתה דווקא מעורה בקונפליקטים החברתיים.

"אני קורא, מתעדכן בעניינים. לפני שנה ניגשתי למכרז של קרן גשר עם הצעה לעשות סרט דוקומנטרי על יפו. היו לי כל מיני תחנות כאן, כמו עבד, איש המחשבים שלי, המתח עם המתנחלים כאן, ראיונות עם כל מיני פעילים מוכרים מיפו כמו רפעת טורק, רנן עמר, יהודים מאנדרומדה, עשיתי תחקיר לסרט דוקומנטרי, זה לא קיבל תקציב אבל העבודה על התחקיר הביאה אותי להכיר את יפו ברמה הכי בסיסית. בשכונת התקווה, אם אתה רואה ערבי, אתה מעקם פרצוף, אבל כאן, יש קסם של דו קיום, אני נהנה לרדת לקיוסק למטה ולעשן נרגילה, לדבר על יחסים בין יהודים לערבים ולהרגיש באבו חסן כמו בן בית. גם פה יש מתיחות בין ערבים ליהודים, אבל אני לא רואה אותה".

אולי אתה מעדיף לא לראות.

"אני חי דו קיום. אולי אני חי בבועה, אני מודע למתחים עם המתנחלים היהודים, זאת פצצה שתתפוצץ יום אחד בתוך הבית. חבית של חומר נפץ. צריך כל הזמן להרגיע ולהתנהג בכבוד. הערבים פה הם בעלי הבית, לא אני. אני לא בא ליהד את יפו. אני שכיר ארעי כאן. אני לא אקנה פה בית מטעמים אידיאולוגיים וכספיים. לקנות פה בית זה כמו לנופף עם דגל ישראל בפרצוף".

השחקנית חנה אזולאי הספרי אמרה שכאן היא מרגישה בית, לעומת תל אביב בה הרגישה בגלות.

"אני לא מזדהה עם האמירה הזאת. אני הרגשתי במלצ'ט בית יותר משכונת התקווה. הרגשתי יותר שייך. ביפו אני מרגיש שייך, אבל אני לא בלב יפו אלא בקצה של יפו, בקומפלקס יהודי, בגבול תל אביב יפו. יפו האמיתית היא לב עג'מי. אני אאוטסיידר בכל מקום. איפה שאני לא אהיה, אני שייך לבית עצמו, לקירות שעוטפים אותי. כשאני יוצא החוצה, אני יוצא כמו לקרב. לצאת החוצה לעשות קניות זה עבודה בשבילי, וזה בכל מקום. אני תמיד בתוך מקום, בית או בית קפה. אני מאוד אורבני, יציאה לכפר זה כמו בית קברות בשבילי. אני חי בשקט של הבית. בחוץ אני רוצה רעש. אולי כי יש לי רעש פנימי".

מה אתה הכי אוהב ביפו?

"את החיבור יהודי-ערבי. את זה שאני הולך ומרגיש בטוח ואני אדם חרדתי. זה מקום המוני, סואן, אבל החיבור עם הערבים טבעי לי. אני מרגיש כמו בחו"ל, כמו בתורכיה, מקום שאני אורח בו. עוד לא פיתחתי שנאה או כעס לשום דבר ביפו. אולי אם הייתי גר במקומות מרוכזים יותר בערבים, אולי הייתי מפתח, אבל אין לי שום תחושות קשות כלפי התושבים. בהתחלה חששתי מהיריות והזיקוקים, אבל היום אני רואה משפחות ערביות יושבות עם דלת פתוחה, רואים אותם בסלון שלהם, סוג של חום שקוף, אין חומות".