"אני עצמי פחדן", אומר לי עבד ומביט בעיניי.
"אני לא יורה באנשים. אני לא אנקום ולא אפגע במי שרצח את אחי, אבל אני לא רואה איך כל זה ייפסק אי פעם.

המשטרה לא רוצה ולא יכולה לטפל במלחמת המשפחות שבתוך יפו, כי אף אחד לא משתף איתם פעולה, ובינתיים אנשים ממשיכים למות סתם. בלי שום סיבה".

 

אח של עבד - חוסיין ביני (27), יפואי ללא עבר פלילי והבן הבכור במשפחה בת חמישה בנים ובנות, ישב בלילה שבין שישי לשבת בבית קפה ברחוב קדם.
בחור עם מעיל וקסדה שחורים נכנס לבית הקפה עם אקדח שלוף וסקר במבטו את אורחי המקום.
כולם התחילו לברוח, הם ידעו שתיכף תישמענה יריות ועוד שם יתווסף לרשימה הארוכה של נרצחים, במסגרת ריב משפחות יפואיות הנמשך כבר עשרות שנים.
חוסיין נמלט גם הוא מהמקום, אבל המתנקש דלק אחריו וירה בו מספר כדורים, שהרגו אותו במקום.

"אני עבדתי ברחוב יפת יחד עם אחי השני, כשרכב עבר במהירות ומתוכו צעקו לי שחוסיין נורה.
זה היה הרכב שהוביל אותו לבית החולים.
חשבתי שצוחקים עליי, אבל אז התחילו להגיע טלפונים מאנשים שישבו בבית הקפה. היו המון שיחות טלפון והבנתי שקרה אסון.
עליתי על האופנוע ונסעתי במהירות לבית החולים.
הרכב בדיוק הגיע לפני, הדלת הייתה פתוחה ואח שלי שכב על המושב האחורי, מכוסה בדם.
כבר כשהכניסו אותו פנימה ראיתי וידעתי שהוא לא ישרוד".

 

עבד יושב ומדבר בעיניים כואבות  על אחיו, אשר נרצח ללא שום סיבה.
"לי כבר התייבשו הדמעות", הוא אומר.

הוא מספר על שרשרת הרציחות הארוכה שמערבת כבר משפחות רבות מיפו, ושנמשכת למעלה מעשרים שנה, קוטלת בדרכה גם לא מעט חפים מפשע, שרק במקרה נקלעו לקו האש או שחוסלו עקב טעות בזיהוי.

לא מדובר במלחמות שליטה של עולם הפשע. הכול כאן סובב על כבוד ונקמת דם.
את הרציחות מבצעים צעירים – "חיילים" בעגה המקומית, הזוכים להערכה ולהשתייכות לחוג המשפחה ששלחה אותם.


"שמעתי את המוניטור שחיברו אליו מצפצף וראיתי קו ישר. ידעתי שאח שלי כבר איננו ועכשיו הייתי צריך להודיע לאמי ואחותי שישנו בבית, לא מודעות לכל מה שקרה.
מה יותר נורא מלהגיד לאמא שהבן שלה מת?" הוא שואל אותי.


המשפחה נסעה לבית החולים להיפרד מחוסיין.
"אמא נישקה וחיבקה אותו, נמרחה כולה בדם של הבן הבכור שלה וסירבה להפרד" הוא מספר בכאב.

חוסיין נרצח שבוע לפני האירוסין שלו לבת יפו, יומיים לאחר שסיים להניח את הריצוף בבית החדש שבנה ושלושה ימים לפני יום הולדתו ה- 27.
לפני כחודשיים נרצח ביריות צעיר יפואי אחר – עומר חרוב.
גם הוא ישב לתומו בבית קפה ונורה במקום ע"י מתנקשים. עד עכשיו לא ידוע מי הרוצחים ומה הסיבה לרצח.
הרציחות הללו מבעירות את האש כל פעם מחדש וגורפות עוד קורבנות ועוד אנשים למעגל של שנאה, יצרים ונקמת דם.

 

"אח שלי היה אהוב מאוד", אומר עבד. "כל יפו היתה בהלוויה שלו, כל הצעירים הגיעו".
"ואמא שלי, היא שבורה עכשיו. יומיים היא לא אוכלת, לא ישנה, רק בוכה כל היום.
הבאתי לה את הבת התינוקת שלי, הנכדה היחידה שלה וזו היתה פעם ראשונה שהיא החזיקה אותה ולא חייכה".

"עד מתי זה יימשך?" הוא שואל אותי, וברור לשנינו שהוא לא מאמין אפילו במעט ששרשרת הרציחות הזו תיפסק.
כי כל יפואי שורשי שמבין עניין יאמר לך שהרצח הבא הוא רק עניין של זמן.