אין לי משפחה עם ייחוס רב דורות של מגורים ביפו. אפילו לא נולדתי כאן.

עברתי ליפו לפני שמונה שנים, מבלי לדעת דבר וחצי דבר על החיים פה.

לפני כן גרתי בתל אביב, המצויה גיאוגרפית במרחק שאכטה מיפו, אך מרוחקת מרחק שנות אור, מנטאלית.

                   

המעבר ליפו היה עבורי בבחינת מעבר לארץ חדשה בעלת מנהגים אחרים, ובה אנשים שונים ושפה ייחודית.

לא ביקרתי ביפו פעמים רבות לפני המעבר אליה, פרט לביקורים נדירים במעוזי החומוס- צ'יפס- סלט בשבתות.

 

לא היה לי קל.

לקח לי זמן להתרגל לסמטאות העקלקלות, לבתים הישנים, למואזין הלעיתים חרוץ מידי, ליריות שהעירו את התינוקת שלי בבכי מבוהל.

לא היה קל בכלל.

גם המפגש הראשוני בגודל טבעי עם האוכלוסייה הערבית לא היה פשוט עבורי. הרבה מיתוסים ודעות קדומות הופרכו, עוד אחרים אוששו.

 

שנים רבות הסתתרתי מאחורי החומות הגבוהות של מתחם המגורים שלי ונמנעתי ממגע ישיר עם הרחוב היפואי, עד לתחילת העבודה בפורטל יפו.

במסגרת העבודה בפורטל אני מסקרת אירועים מקשת רחבה של נושאים, עובדה שהפגישה אותי גם עם שכניי הערבים: נוצרים, מוסלמים, משכילים, בעלי עסקים, דתיים וחילוניים, סבלניים ומתלהמים- מכל וכל.

לכן טבעי היה שעם בוא עלינו חודש הרמדאן ביקשתי מהבוס לסקר ארוחת שבירת צום הרמדאן, בבית יפואי.

מעיון בוויקיפדיה אני לומדת כי חודש הרמדאן הוא החודש התשיעי בשנה המוסלמית ומקור שמו מהמילה חום לוהט, שם מוצדק בהחלט לנוכח הכבשן האכזרי בו חל הרמדאן השנה.
מסתבר כי הרמדאן יכול לחול בכל עונות השנה, היות ותאריך החג נקבע לפי הירח ונע אחורה בכ-10 ימים בכל שנה, ביחס ללוח הגרגוריאני.

זהו חודש של התבוננות פנימית, התקרבות לדת, צניעות וכפרת עוונות עבור המוסלמים.
שיאו של התהליך הוא הצום שמקיימים המאמינים מעלות השחר ועד השקיעה, במשך חודש ימים.
במהלך הצום נאסר גם לעשן ולקיים יחסי מין. כמו כן יש להימנע מרכילות והימורים.(בינינו- כללי התנהגות שכדאי לאמץ גם מחוץ לרמדאן ולאסלאם...).

בחודש זה מתקיימות מידי יום תפילות נוספות לאלו הרגילות, המאופיינות בקידות רבות ומקשות על אכילה מרובה בארוחת שבירת הצום.
בסיום חודש הרמדאן חל חג ששמו "עיד אל פיטר ("חג הפסקת הצום"), אשר נחגג במשך שלושה ימים.
במהלך החג נוהגים המוסלמים לערוך ארוחות חגיגיות, להתלבש היטב ולבקר אצל קרובי משפחה.

אחמד משהראוי, חבר מועצת עיריית תל אביב, אשר ידו בכל, ארגן את האירוח בבית משפחה יפואית.

אני ממהרת עם הרבה ציפיות ומעט חששות לביקור הראשון שלי בבית מוסלמי (מה אם הלבוש חשוף מידי?... ואיך בכלל מתנהגים בבית מוסלמי, לוחצים יד או שאסור כמו אצל יהודים חרדים? צריך להביא משהו? על מה מותר לי לדבר ואילו נושאים הם טאבו?).

במהלך התחקיר למדתי כי בעבר נהוג היה להרשים את הבעל ושאר המוזמנים לארוחת סיום הצום, בשלל מטעמים מסורתיים ואני מדמיינת ממולאים משלל ירקות, במיה, פסוליה, קובה, סנייה, טבולה ועוד. 

 

אני מגיעה לביתם של  אימאן ורמזי חוני, מבעלי 'טירן' - אימפריית הקפה והתבלינים הידועה ביפו, בית שעבר שיפוץ מאסיבי לאחרונה.

לנגד עיניי המשתאות ניגלה ארמון קטן.

מזרקת מים, שנדילירים מקריסטל משתלשלים מהתקרה, ריהוט מפואר.
הצצה לחדרי הילדים המקסימים, מגלה חדרים המצוידים בכל אמצעי טכנולוגי אפשרי .
בחצר האחורית אני מבחינה אפילו בבריכה ניידת קטנה, שרמזי מספר אחר כך שהוא מרבה לטבול בה בימים הלוהטים.

בסקירה נוספת אני מבחינה באימאן, בעלת הבית התזזיתית, שעובדת במשרה מלאה בעסק המשפחתי ועדיין מנסה להעמיד ארוחת רמדאן בזמן לבני הבית ולמוזמנים.

בין המוזמנים גלעד פלד, המנכ"ל היוצא המוערך של המישלמה עם בנותיו, ענת העוזרת האישית שלו וחבר מועצת העירייה אחמד משראווי, אשתו ובנותיו.

גלעד נמצא כאן בביקור פרטי וחברי, העובדה מודגשת בפניי, קודם לביקור.

 

לבני הזוג חוני שלושה ילדים; שני בנים ובת, שמתרוצצים בבית ומנסים לסייע לאימא להעמיס את השולחן בכל טוב.

אימאן מתנצלת על הסלטים שאינם מעשה ידיה להתפאר ועל היעדר המאכלים המסורתיים.

"אני אישה עובדת, מבשלת נהדר אבל נאלצת להתמחות ב'טייק אווי'..." היא צוחקת.
באותו זמן  טורח רמזי על המנגל ומפליא לעשות בבשר שמקורו באטליז של שכנו לעסק - חינאווי.

 

חם מאוד באותו ערב והזיעה קולחת גם בקרב אלו שיושבים ( רמז: הם לא נשים...).

לאחר היכרות קצרה בין כולנו ומאמץ משותף, השולחן גדוש בסלטים, פיתות, משקאות ובשר -  צלעות כבש נהדרות, נקניקיות מובחרות, פרגיות, קציצות ועוד.

 רמזי מנסה להתאושש מהנפנוף ולוגם ממשקה עכור.לשאלתי הוא מסביר כי מדובר בתמהרנידי - משקה המופק מתמר הודי ומאופיין בטעם חמצמץ מאוד, שתפקידו להקל בשבירת הצום ומניעת עצירות, שהצום גורם לה.

אני טועמת וחוזרת למיצים התעשייתיים. ענת לעומת זאת, מתלהבת ומוזגת עוד כוס.

אנחנו נהנים מהאוכל ומסביב לשולחן מתעדכנים הנוכחים בחדש אצל האחרים ולא שוכחים לקשור שיחה גם עם החדשים במפגש (קרי – אני, המככבת באישיותי רבת המסתורין).

לבסוף מכריעים אותנו החום והלחות הכבדים ואנחנו נמלטים לקרירות המזגן, בסלון המפואר של הבית.

אימאן ממהרת שוב למטבח וחוזרת עם מגשים עמוסים לעייפה במתוקים: ראשית מוגש הממתק המסורתי – אטייף - כיסוני בצק גמיש, אפויים במקרה הזה ומטוגנים בוורסיה נוספת, ממולאים באגוזים טחונים וטבולים בסירופ מתקתק.
על השולחן פירות, עוגות קרם מפוארות וקפה אסלי מצוין, תוצרת 'טירן' כמובן, המוגש בספלים מסורתיים.

המזגן פועל בעוז וכל הנוכחים, נינוחים ויבשים , מתלוצצים עם המארחים.
רמזי, שהצהיר בתחילת הערב שהוא מת על אורחים, 'מתלונן' על אימאן הדקיקה, שמכשילה אותו כל לילה עם מטעמים וממתקים, "את יודעת איזה רזה הייתי לפני החתונה"? הוא מגלגל עיניים ומביט בה באהבה.
השיחה מתנהלת בשעה שרמזי יושב על כורסת ה'ארצי בנקר' בבית ואימאן יושבת בסמוך לו על מדרגה דקורטיבית בסלון. "תמיד היא צריכה לשבת ככה", הוא מתלוצץ, "למרגלותי".

אני מרגישה כבר מספיק בבית ושואלת על לבושה המסורתי- דתי של אימאן שנראה לי תמוה, לאור הפתיחות והמודרניות שמשדר הבית על יושביו.

"אתם לא תאמינו" ,הוא חולק עמנו, "אבל שלוש שנים היא שכנעה אותי שארשה לה להתחיל להתלבש בלבוש המסורתי. בסוף כשהבנתי שבבית היא תתלבש 'רגיל' וכלפי אחרים תהיה צנועה, הסכמתי".

בשיחה שמתפתחת בעקבות כך מתברר שהלבוש המסורתי אומץ בשנים האחרונות על ידי נשים רבות, מרצונן הן וללא כל כפייה, והפך לטרנד והצהרה אופנתית, לא פחות מאשר דתית.

גלעד מפשיר מעט ומדבר בחום על משהראוי, שעושה רבות למען העיר ותושביה.

אחמד עצמו מרבה להרעיף שבחים על רמזי שהקים לפני חמש שנים את 'בני יפו', עמותה המטפלת באמצעות ספורט בילדים מרקע קשה, אשר היו מתגלגלים לרחוב אילולא סייעה להם העמותה, והפך את הטיפול בעמותה לעיסוקו העיקרי בחיים, אפילו לפני העסק.

 

גלעד כבר מפשיר לגמרי ונהנה מנרגילת הבית, ואילו ענת לוחשת מחמאות באוזני על הבוס שעוזב.

נעים וטעים לי בבית המפרגן ומלא המולת החיים ואני מאיימת לחזור בכל ערב החודש, איום המתקבל בשוויון נפש אצל מארחיי.

אני מתעניינת בתפריט בערבים הקרובים, והוא בהחלט נשמע מבטיח ועשיר.

קצת באיחור אני נזכרת בפרט שולי -  המוסלמים צמים כל היום לפני ארוחת השחיתות, אני לא....

אני מודה בחום למארחים וסוחטת הזמנה גם לשנה הבאה.

רמדאן כארים למשפחת חוני שאירחה, למשפחת משהראוי שקישרה, ולכל תושביה המוסלמים של יפו!