אז מה היה לנו השבוע?

 

 שני הורים שהולכים את עצמם לדעת למען הבן שלהם, ועוד אלפי תוהים שהולכים עימם.

 תוהים מה הם היו עושים אילו היו במקומם, תוהים מה היו עושים אילו היו במקומו, תוהים מה היו עושים אילו היו בעמדת החלטה.

 

קילומטר ועוד קילומטר, השמש קופחת, הרגליים מאובנות, הגרון ניחר והלב נשבר.

נשבר על ההורים האציליים, שהמחאה הכי אלימה שלהם היא צעדה ארוכה.

נשבר על הילד העדין והממושקף שקבור כבר ארבע שנים מתחת לאדמה בעודו בחיים.

נשבר שאתה חושב על הילד שלך במצב דומה.

נשבר שאתה חושב על חוסר האונים שלהם, שלנו, שלו.

 

והראש שומע חשבונות ונאומים של פוליטיקאים והלב השבור לא מבין.

לא מבין איך אפשר להגיד לאבא ואימא שאפשר להציל את הילד שלהם - אבל המחיר יקר מידי...

 

והראש שומע טיעונים מנומקים היטב על מחבלים עם דם על הידיים, וטרור מתגבר, ומחיר מאמיר, ואת הלב זה לא מעניין. הלב רוצה לראות ילד רזה במיוחד, שזוג הורים עדין במיוחד פוגש אותו בפגישה שלא תשאיר אף עין יבשה.

 

והראש שומע את אימא נואמת בשקט ובנימוס, והלב לא מבין איך היא לא צורחת?

 

אולי כמו שאמרה היום הילדה החכמה שלי, והיא רק בת חמש, כששמעה דתיים מפגינים ליד הבית שלנו ביפו - "אלוהים שומע תפילות גם בלחש, אז למה הם צועקים"?

 

אתה שומע אלוהים?? כי הם לוחשים כבר ממש הרבה זמן, ההורים של גלעד.