מסיבת המחזור מתרחשת סוף סוף

כשבעים בוגרי מחזור י"ג בתיכון עירוני ז' ביפו (פלוס שישה שהתחילו אך לא סיימו), הדורים ונרגשים מאוד, חגגו בערב יום חמישי שעבר (24.6), את טקס סיום התיכון- והם בני חמישים ושמונה...

 

תיכון עירוני ז', אחד מבתי הספר הוותיקים בעיר הממוקם במרכזה של יפו, הוא היום בית ספר יהודי ערבי, מין השורה. 
באותם הימים, תיכון עירוני ז' נחשב לבית ספר יוקרתי, עם מבחני קבלה מחמירים, אשר קיבל בין שעריו רק תלמידים מצטיינים מאזור יפו ובת-ים, רבים מהם ילדי העלייה הבולגרית.

 

בית הספר, שנחשב אז לטוב ביותר בגוש דן, נוהל ביד רמה על ידי יוסף ליפשיץ. 
למנהל הקפדן היו דרישות גבוהות מתלמידיו ואחוז הנשירה מבית הספר היה מהגבוהים באזור בזמנו.

לחינוך המחמיר היו כנראה השלכות חיוביות ולראייה - רבים מבוגריו כיהנו ומכהנים כיום בתפקידים בכירים במוסדות המדינה השונים, באקדמיה, בצה"ל, במשטרה ובמוסדות פרטיים יוקרתיים.

רשימת בוגרים (חלקית!) מכובדת

בין בוגריו של המחזור שסיימו את לימודיהם בשנת 1970 נמצא את אורי לוי - שדר הספורט הוותיק ובעבר מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 ורות דוד-בלום -  פרקליטת מחוז תל אביב. 
כמו כן נמנים על בוגרי בית הספר יורם מיכאליס - סגן נשיא "נס טכנולוגיות" לשעבר, 
מוטי פרידמן - יושב ראש דירקטוריון חברת החשמל לשעבר, 
שני חתני פרס ישראל: המהנדס גילי מורן - חתן פרס ביטחון ישראל לשנת 1992, ומיכה סתר (אז סטריקובסקי).
ד"ר חמי בן-נון - דיקן הסטודנטים לשעבר במכללת שערי משפט, 
הקרדיולוג ד"ר אהרון פרימרמן - מנהל יחידת הצנתורים בבית החולים הלל יפה, 
וכמה פסיכיאטרים מצליחים נימנים גם הם על  הרשימה (החלקית!) המרשימה.

שני מחזורים מעליהם למדו השר לשעבר, חיים רמון ומי שהייתה חברתו הצמודה במשך חמש שנים, יונה אליאן, שניים שהיו, ללא עוררין, הזוג המלכותי של בית הספר.

 
 

כוווולם (כמעט) באים למסיבה

קותי אלעזר, אחד מהבוגרים והרוח החיה והבלתי נלאית בארגון המסיבה המאוחרת, יחד עם עוד שש בנות המחזור, ערך עבודת מודיעין וחיפוש במשך שמונה שנים, כדי לאתר את כל בוגרי מחזור י"ג.

 

החיפוש הניב תוצאות ולמפגש המרגש מגיעים שבעים מתוך תשעים ותשעה בוגרים (שבעה הלכו לעולמם), שלא לדבר על סגל המורים בהרכב מרשים, כולל המורה גמליאל שהגיע מארצות הברית.

 

המנהל המיתולוגי - יוסף ליפשיץ, שאת שיטות החינוך הבלתי מתפשרות שלו הזכרנו כבר, הוא איש מפתח בביטול המסיבה שלא נחגגה. 
מצד אחד הוא היה מחנך שמרן ונוקשה, שהיה מעורב בחיכוכים רבים עם תלמידים ומצד שני הוא דחף את התלמידים ובית הספר להישגים מכובדים, שאף זיכו את בית הספר בפרסים ארציים.

 

כשאני מגיעה לאולם קבלת הפנים, שם אמורים הבוגרים להתמנגל ולהתאחד מחדש, מגרש החנייה עדיין לא מלא.  
השלט המקורי של בית הספר, כבר דהוי ושחוק משנים, חוסה בין ענפי העץ עתיק היומין שעדיין מקדם את פני התלמידים כל בקר. 
אין בחזות השלווה של בית הספר בכדי לרמז במאומה על האיחוד הדרמטי שכתליו הצנועים עומדים לארח.

 

אחד מהמארגנים, שמזהה אותי כמורה לצרפתית לשעבר (אאוצ', זה כואב!)  מקדם אותי בהתרגשות.

אני מעמידה אותו על טעותו ("קיבלתי 4 בצרפתית") וממהרת פנימה.

צוות של ערוץ 1 מסתובב במקום מצלם ומראיין, אבל אני רק משתפרת כשיש תחרות! 
שינסתי את מותניי וחטפתי את אהרון פרימרמן לשיחה נוסטלגיה קלה.

הכל בגלל שטיח קטן!

אז מה קרה? מה האירוע הדרמטי שהביא לביטול המסיבה?

"היה נהוג שבוגרי המחזור קונים מתנה על פי בחירתם לבית הספר", הוא מספר בבהירות,  כאילו חלף זמן קצר בלבד מהאירוע. "אצלנו המנהל החליט עבורנו איזו מתנה נקנה. הוא רצה שטיח לחדר שלו".

 

"אנחנו שאהבנו מאוד את המורה להתעמלות, רצינו לקנות למורה ציוד ספורט. המנהל התעקש על שטיח ואנחנו החלטנו - 'לא יקום ולא יהיה' והודענו לו שנתרום את הכסף לוועד למען החייל".

 

"במסגרת מאבק הכוחות בינינו", מוסיף נפתלי מוטי, סגן מפקד יחב"ל והחוקר של יגאל עמיר בזמנו, "החלטנו לא להשתתף בטקס שהיה חשוב לו. הוא קרא לנו ברמקול ואילו אנחנו נשארנו ישובים בכתות", הוא מספר בחוסר נוחות.

 

כנראה שממרחק השנים והבגרות, המרד והריב נראים להם, אעפס, מעט ילדותיים וקטנוניים, בייחוד לאור עמדות המפתח שרבים מהם תפסו ותופסים עדיין במשק.

 

המנהל הריכוזי רתח מזעם ובתגובה ביטל את מסיבת הסיום לאלתר. החבר'ה קיבלו את הביטול בשוויון נפש והתפזרו לדרכם.

 

"מה פתאום"?, הם עונים, "היינו מבסוטים שניצחנו אותו".

 

 בדיעבד התברר להם שהמנהל הפגוע ממש מחק את המחזור שלהם מהיסטוריית התיכון. 
עד כדי כך הוא כעס.

 

הרצח שלא פוענח עד היום

שנתיים מאוחר יותר ארעה למנהל טרגדיה נוראית - אשתו נרצחה באופן אכזרי בדירתם. לא פלא שחלק ממארגני המרד הוזמנו לחקירה בעקבות חשד לפעולת נקמה.

גם פרימרמן, מנהל מחלקת צנתור בהילל יפה היום, ובזמן הרצח חייל בצנחנים, קיבל זימון לחקירה.

 "במשטרה חשבו שתלמיד זועם עשה את זה או משהו כזה. 
למזלי היה לי אליבי כי ביום הרצח הייתי מאושפז בבית החולים רמב"ם עם פציעה קשה, אז נוקיתי מכל חשד", הוא מספר, עדיין מעט נסער מהמקרה למרות מרחק השנים.

אני נפרדת מהקרדיולוג השרמנטי (קודם שובר להן את הלב ואח"כ מאחה ...) שממהר לברך בוגרים שממשיכים לזרום למקום. מאוחר יותר הוא גם קוטף את תואר מלך המחזור. 
טעם טוב תמיד היה לי!

 

אהבה שאינה תלויה בזמן ובמקום

סיבוב במקום מגלה דרמות בזעיר אנפין שיכולות לפרנס כמה טלנובלות.

נפתלי ואהבת נעוריו דורית, שנפגשים פה לאחר ארבעים שנה ומתקשים להיפרד.
 הוא שולח בה מבטים מלטפים ואילו היא מחזירה לו בשילוב ידיים אמיץ. סיפור אהבה שהוחמץ?

גם שמואל קיסין ולאה גרכט הומים כיונים ומעלים נשכחות מסיפור האהבה התיכוני שלהם.
בקצה אחר של החדר קופצות אחת על צוואר רעותה שלוש חברות דומעות, שבדומה לרבים מהנוכחים נפגשות כאן לראשונה לאחר כל השנים.

"כמה ילדים יש לך? ומה עם.... התחתנת איתו בסוף"? הן יורות שאלות בקוצר רוח.

 

בזוית העין אני רואה דמות זקופה ומרשימה, "ורה, מלכת השכבה" לוחש לי הפרשן התורן, שמתנדב להסביר לי את שרשרת המזון במחזור י"ג.

אני מפנימה וחומדת לעצמי את התיק המעוצב שאוחזת באלגנטיות המלכה בדימוס, והארכיטקטית המצליחה מהולנד היום. 
ונחשו מי לקחה את תואר מלכת המחזור בלי להניד עפעף מאופר היטב?

(למי בדיוק קראת בדימוס, היא בטח חושבת עכשיו...)

 

אני פוגשת את רות היפיפייה, שמושכת מבטים ומחמאות ומכירה לי את חיים בלזר פסיכולוג קליני  מסן דייגו. חיים משוויץ בתמונות של הילדים היפים והמוצלחים (אלא מה?!) שלו והאישה האקזוטית.

לשאלתי איפה היא, הוא מתבדח ועונה שהשאיר אותה בבית כדי שיוכל לפלרטט עם חברות הילדות בשקט.

"היו לנו הרבה טראומות, כמו ששמת לב!" הוא עונה והחברים מתגלגלים מצחוק.

 

מחנכי הדור מגיעים גם הם

בשולחן נפרד אני פוגשת חלק מהמורים של מחזור י"ג:

דוד גמליאל, המורה לתנ"ך בן השבעים וארבע, שהגיע במיוחד מבולטימור, המורה לחינוך גופני ש"בגללו" כולם נמצאים פה היום, אליעזר בר קיני  המכונה "בורקה" (קותי 'מלשין' ש"בורקה" הגיע למרות שעבר החלפת מסתמי לב רק לפני שלושה שבועות), הדר רעיה, המורה לחינוך גופני שלימדה את הבנות פילאטיס, הרבה לפני שמדונה הפכה אותה לתורה. 
אפילו הספרנית המיתולוגית לא החמיצה את האירוע.

 

המורה להתעמלות מפרש לי בסבלנות כמה משחקי מילים שובבים מתקופתם (משהו שקשור לבית ספר תיכון זין, ספריה על שם לסבוי והמפקח זון... הבנתם? מה הבנתם? לא הבנתם!)

 "ראינו בהוראה שליחות" ,הם מספרים בצניעות והברק והגאווה בעיניים מעידים שכנראה הצליח להם.

 

מבט אחרון ופרידה

האולם כבר מלא כולו והנוכחים ממהרים למפגשים אינטימיים יותר בכיתות ונפרדים ממני.

אני יוצאת עם עין אחת צוחקת והשנייה מעט לחה.