עג'מי של תקשורת, של חללים ריקים למול בנייה חדשה, בין סמטאות נפתלות שלוקחות אותך אל שום מקום שאתה יכול להמשיך לנסוע בו, פרט למעגל כסאות ונרגילה או סתם כסאות שמצפים לישיבה מול רוח הים.

כששאלו: למה יש רמזור בעפולה? התשובה הייתה שתהיה סיבה לעצור.

את עג'מי חוצים שני מסלולים של צפון ודרום ולא חשוב לאן תרצה להגיע, אתה חייב לחצות את שניהם.

מהבית שבו צילמו את קזבלן ודרומה מתחילה עג'מי של תיירים, של צפונים ברכבים חדישים הממלאים את מגרשי החניה המאולתרים, עד לחניה על קצות המדרכה.

 

המסעדות מלאות בסועדים עד אפס מקום וללא פרסומת סמויה.

המחירים זולים באמת לארוחת דגים. האווירה, השולחנות, המלצרים - הכול נע בשלמות לאמתקבלת על הדעת בין המגישים לבין המנקים, בין הצלחות העמוסות לעייפה על יד המלצרים, והכול בחיוך.

וקשה לי להבין למה אנחנו לא יכולים להביט מעבר לצלחת לשולחנות הסמוכים, בהם יושבים  יהודים וערבים ליד אותה מפה, ליד אותה צלחת, שותים מאותן כוסות ופורסים את הדג באותו סכו"ם ומעל לכול - כול מגש נושא זיקוק מחבר את כולם בשירי יום הולדת, יום של שמחה?

 

הנהירה אל המסתורין המואר של עג'מי מסתירה את רחוב שישים של פעם, של בתי הקפה שהגישו "קפה" על כסאות קש קטנים ועל מאפיות הפיתות הלא מתועשות של פעם, מה שנקרא בימינו "פיתה עיראקית".

זה היה המעדן של פעם – דק, פריך וחם, שמשך אותנו הילדים להוציא את הפרוטות האחרונות שבכיסנו.

 

היום עג'מי עולה ויורדת מהכותרות, לפעמים בתקווה ולרוב בשלילה לא מוצדקת, ואולי כן, כי בעיני זר היא חתיכת נדל"ן משגשג, פינה אוריינטלית להשקיע בה בשביל הציוריות, בשביל הכסף ובמיוחד היום, כשאת הבתים שירדו אל המים  החליפו אבנים ירושלמיות כגדר, כמושב, מול דשאים ירוקים עם שבילי אספלט, רוכבי אופניים וילדים משחקים אל מול המים.

 

עג'מי של שישי שבת היא רק מה שהעין רוצה לראות.

לא פוליטיקה, לא אנשים שנולדו אל תוך הים ומחפשים נואשות את הרגלי החיים הישנים, רק יופי שמתמקד בעיני החולף על רחובותיה, אל תוך השרידים האחרונים של יפו, של המזרח התיכון.