על הסיפור: "הבית של יעל" - הוא הבית הקטן בלב של כל אחד מאיתנו, גם של ילדנו!
מי מאיתנו שהוא בחברת ילדים - לא חווה את הרצון להיות ב"מקום פרטי", במקום שהוא "רק שלי", שלא ייכנסו אליו "המבוגרים".
יעל - היא הילדה הקטנה של אמא - שמחפשת בתים מסוגים שונים, כאלה שיהיו לה מתאימים בגודל, שיהיו עם מקום, עם שקט לעולמה הפנימי.
והנה אחרי שניסתה בבית להכנס לתוך סל גדול קלוע, ומתחת לשולחן עם מפה - יצאה החוצה ומצאה ארגז עץ ישן. נכנסה לתוכו והקשיבה לשקט ולרחשים האחרים.
כשאומרים לבוא הביתה מה זה אומר? מה זה בית שבילנו ובעיקר בשביל הילדים שלנו?
ילדים משחקים המון בבתים: בונים בית על העץ, מכסים את השולחן ונכנסים מתחתיו וקוראים לזה בית, לוקחים ארגז או קופסת קרטון הופכים אותה ומקשטים אותה.
מה שחשוב ומעניין שאחד הדברים החשובים בהגדרה של בית זוהי הגדרת הגבול של מה בחוץ ומה בפנים- את מי או מה מכניסים לביתנו ואת מי או מה בוחרים להשאיר בחוץ.
בסיפור הבית של יעל מאוד בולט איך היא מסדרת לעצמה את הבית ומארגנת אותו כרצונה.
היא בוחרת בארגז והופכת אותו לבית שלה.
הדבר השני החשוב שעושה בית לבית זה הקביעות.
בית לא לוקחים ממקום למקום. החלק הכי קשה בסיפור של "הבית של יעל" הוא שמעבירים לה את הבית, כי לא יודעים שהארגז הזה הוא בעצם הבית שלה.
אנשים הם אלה שמחליטים שהם עושים ממקום מסוים בית כי בשביל מי שלא השתתף בהחלטה זהו סתם ארגז.
אנשים הם שמחליטים שעושים מהמקום בית וזו הנקודה המשמעותית ביותר - מה אנשים עושים כדי שבית יהיה בית. |
הדבר השלישי בהקשר לבית הוא שאנשים הם שעושים את המבנה לבית, הם שעושים ממשהו בית.
זה אינו נתון טבע - אנשים הם אלה שמחליטים שהם עושים ממקום מסוים בית כי בשביל מי שלא השתתף בהחלטה זהו סתם ארגז.
אנשים הם שמחליטים שעושים מהמקום בית וזו הנקודה המשמעותית ביותר - מה אנשים עושים כדי שבית יהיה בית.
נושא הבעלות והשייכות הוא מאוד מרכזי בהקשר לבית, וזאת להבדיל ממקומות ציבוריים.
הבית הוא תמיד של מישהו – אין סתם בית ריק.
על בית ריק תמיד אומרים שזה הבית של או זה היה הבית של.. או הבית שעומדים לעבור אליו המשפחה הזאת והזאת.
מה שאין בסיפור הוא האנשים שנמצאים עם יעל בבית.
היא רוצה להיות שם לבד.
בד"כ האסוציאציה של בית היא מספר אנשים והדגש הוא על ההרכב האנושי שבתוכו.
יעל לעומת זאת רוצה להיות לבד, אולי כי בשביל ילד לדמיין את הלבד בבית זה להימנע ולברוח מהקשיים שיש בד"כ בבית ולכן הוא רוצה בית משלו שבו הוא "הבוס" הבלעדי לעצמו והמחליט על חייו ועל עצמו.
מה שעוד חסר בסיפור, שהוא אחרת מהבית במציאות, זה שבד"כ אנשים מביאים לבית שלהם את החפצים האישיים שלהם.
בית זה מקום שהספרים, הבגדים והמשחקים שלי שם.
כך כשהולכים לבית מלון או לאכסניה דבר ראשון כשמגיעים תולים את הבגדים, שמים את הספר ליד המיטה, מניחים את כלי הרחצה ונהיה לנו בית במקום החדש.
בסיפור של יעל הבית שלה ריק.
הבית שנולדתי בו הינו בית בלי שום בחירה – לא בוחרים לא את אמא, לא את אבא וגם לא את האחים.
לעומת זאת, הבית שאני מקים הוא בבחירתי : מי אני רוצה שיגור איתי, מי יגור בבית ועם מי אני אחלוק את חיי. |
קיימים שני סוגי בתים: יש את הבית שנולדתי אליו ויש את הבית שהקמתי לעצמי.
הבית שנולדתי בו הינו בית בלי שום בחירה – לא בוחרים לא את אמא, לא את אבא וגם לא את האחים.
לעומת זאת, הבית שאני מקים הוא בבחירתי : מי אני רוצה שיגור איתי, מי יגור בבית ועם מי אני אחלוק את חיי.
יעל מקימה לעצמה בית ובוחרת עם מי לגור וזה לא עם אמא שלה אלא עם החתול והכלב או לבד.
זוהי שאלה שאפשר לפתח עם הילדים היכן יש להם חופש לבחור.
חשוב לשים לב היכן אנו מאפשרים לילדינו את הבחירה החופשית. רצוי בכמה שיותר מקומות למשל, לבחור את המשחקים, את הבגדים, את המאכלים שאוכלים. אפשר לדבר עם הילדים על כך מה פתוח בבית לחופש הבחירה שלהם ומה לא.
ילדים מאוד מודעים לחופש הבחירה שמתבטא בעימות המוכר של "את לא תחליטי עלי". הם יודעים שזהו לב הבגרות – הזכות לבחור.
לילדים אומרים מה לעשות בעוד למבוגרים יש את הזכות להחליט ולבחור לעצמם וגם לילד.
שעת הסיפור תתקיים ביום רביעי ה- 16.06.10 בשעה 17:00- ברח' עירית 17 במרכז "הורים-ילדים" בשכונת נווה-גולן שביפו.
טלפון: 03-5089939.
כתבו: גליה רבינוביץ ולימור אביגד-שפיץ
אנו מתנצלים אך כרגע האתר שלנו עובר שינויים ולכן ירד מהרשת זמנית.
|