אחד המקומות האהובים עלי ביותר היא השכונה הקטנה והמפורסמת מיפו. בין חוף ראשון לציון לחוף תל-אביב, עג'מי בשבילי היא חורשה קטנה ובה בתים נמוכים, שהשמש חודרת אליהם בלי מאמץ והרוח מהים חולפת ומתפרצת לפרקים במעלה סימטאות מקריות וחצרות צפופות. מעשה טיהור שכזה או "תנועות מטאטא מהירות" (שלום גד).
בעיקר הילדים שולטים פה.
אם תסתובב ברחובות עג'מי תראה את חיי התושבים בכבישים ובגגות, כגן משחקים יומיומי.
כיאה לשכונה מהקלסיקות. זאת ועוד, מה אומר, תחושות שהבאתי איתי ממקום אחר.
איני תושב השכונה. נולדתי בקיבוץ מסוג אחר בדרך לבאר שבע.
בעיקר הילדים שולטים פה.
אם תסתובב ברחובות עג'מי תראה את חיי התושבים בכבישים ובגגות, כגן משחקים יומיומי.
כיאה לשכונה מהקלסיקות. זאת ועוד, מה אומר, תחושות שהבאתי איתי ממקום אחר.
איני תושב השכונה. נולדתי בקיבוץ מסוג אחר בדרך לבאר שבע. |
והרי לא מדובר כאן רק בשכונה של אנשים, הבטוחים שהעולם מחכה להם ושמגיע להם.
אני זר, אני לא יודע ערבית, ואני מלא תחושות אקזוטיות ואגוצנטריות, כתייר נורדי ברחובות ביירות או תל-אביב.
בשבת הייתי בפארק מדרון יפו. ארבע גבעות שבקעו כיהלומים מתל הזבל, שהתגלגל לחופה של השכונה. שנים הוא מתגלגל, כך מספרים, מהפריפריה ומהיכן עוד, לך תדע.
כמו בשבוע שלפניו, תפסתי חרופ על הגבעה הירוקה הגבוהה שלצד הגלים ו"פירמטתי
קבצים" - על העבודה, על האקסית.
מחר יום ראשון ואפגוש מועמד נוסף לרכישת הבית החדש שהמשרד שלי מוכר.
מוטי כהן מת"א או ליאורה מרחובות יכנסו אל הבית ההרוס וירימו גבותיהם, בחיווי לתחילתו של מו"מ תיאורטי על הבית. יביעו חוסר סיפוק מערך הרחוב האומלל בהשוואה לשערי ניקנור הסמוך והיוקרתי.
אני עייף.
הקולגה שלי במשרד מרגישה את זה ואומרת שאני אדיש ולא מרוכז. קשה לי לשחזר את מה שכתוב במודעה לקהל שרץ לראות את החורבה שלמכירה בעג'מי: "הבית ההרוס של השנה" פלוס זכויות בנייה אופייניות.
מאז עליית הרד - בול בתים כאלה לא מוצעים למכירה. שני עשורים חלפו וחלונות חדשים בעזובה צצו בקירות המשותפים למשפחות מסביב. גם החצר כבר לא גדולה כמו שרשום במקור.
מה לעשות, מאז נמכר לראשונה אף לא אחד קנה שביתה של ממש פה.
הבנייה צפופה. לא עומדת בדרישות דמוגרפיות של כוכב יאיר, אבל גם לא בהגדרת הצפיפות של צפון דיזנגוף, שעודכנה לא מכבר ל- 43 מ"ר ליחידת דיור.
אם היה זה לופט באמסטרדם, הפולש שהוצא מפה לפני חודשיים היה מקבל פיצוי.
חוקקו חוקים סוציאליים שכאלה במדינות מוזרות רחוקות. גם לחסרי הבית של השכונה מגיע לישון איפשהו.
לא בא לי להראות את הבית לליאורה מרחובות. היא לא ממש רוצה לגור כאן והמחיר לא נמוך דיו כדי שתקנה ותמכור לאחר חודש, בתעלול קופון בסגנון שוק ההון.
אני מגיע כפי שקבענו ומקדים להתקשר לשכן, כדי שיסגור את החלון המשקיף לפטיו הפנימי של הבית.
ליאורה מגיעה עם ניצן.
אני לוחץ יד ומתחיל בסקירה. הרחוב, השכנים. נוף הבית של מה שיש ושהיה. לא בא לי לדבר על העתיד. אני אוהב את השכונה וזה מספיק בדיסציפלינות מסוימות.
היא עולה ומטפסת אל הגג בסולם הקרשים.
"לא רואים את הים!!".
"נכון" אני אומר. "במודעה רשום שמרגישים את הים". "נו? את מרגישה את הים?"
ניצן צוחק ומנקה משקפי השמש שלו.
אני מאבד את זה. לא פשוט לי לארח אנשים מחוץ לשכונה ועוד יותר כאלה שחושבים שאני מוכר שעונים מזדמן. |
"...פה נפלה התקרה... ושם זה 4.5 מטר גובה, בחדר עם הרצפה המצוירת... ויש גם גג ואפשר לבנות...אמרתי שזה 135 מ"ר כולל החצר ... זה לא מגרש ליד פרדסים...גם ברחובות כבר אין פרדסים ליאורה"... זה בית בשכונה על הים בין בת ים לת"א...".
על הרצפה בסלון פרוסה רשת דייגים של השכן.
ליאורה מדלגת מעל. היא מביטה בקשתות הסתומות ביציאה לחצר ואומרת: "זה שני כוונים פה. והשכנים צמודים מידיי ",
"זה שני כוונים עם כוון שלישי לשמיים" אני מתקן, "רוב האנשים בישראל חיים בבתים משותפים, חולקים מעלית וועד בית. את יודעת...".
היא עולה ומטפסת אל הגג בסולם הקרשים.
"לא רואים את הים!!".
"נכון" אני אומר. "במודעה רשום שמרגישים את הים". "נו? את מרגישה את הים?"
ניצן צוחק ומנקה משקפי השמש שלו.
אני מאבד את זה. לא פשוט לי לארח אנשים מחוץ לשכונה ועוד יותר כאלה שחושבים שאני מוכר שעונים מזדמן.
אני מטייל לצדו השני של הגג ומזמזם גירסה מהירה של "שב איתנו כאן", של הכל עובר חביבי. חולפת דקה. "אני אפילו לא מחתים אותך ליאורה" אני אומר. "זה לא ממש בשבילך. יותר מידי אקשן".
ניצן מסתכל אלי בחיוך שמנוני.
"למה אתה מתכוון לא בשבילי?" היא מפטירה, בעודי סוגר את המנעול מאחורינו.
אני מחזיר את המפתח לכיס האחורי. "זו לא פסיכולוגיה הפוכה ליאורה. בואי נעזוב שטויות ונמצא לך משהו שאת רוצה באמת - מציאה אחרת - בשפה מוכרת."
אני מברך אותם לשלום וחוזר למשרד.
לא לפני שאעשה גיחה קטנה לפארק. לאיזה עילפון במדרון.
|
מאת: זיו אחי-טוב
