"היה היה דובון.
קראו לו "לאלא".
ומדוע?
כי היה דובון לא טוב,
לא התנהג יפה,
הרגיז את אמא….”

הַדֻּבּוֹן אוֹמֵר "לֹא" עַל כָּל דָּבָר. מַלְאָךְ קָטָן מִן הַשָּׁמַיִם שׁוֹמֵע זֹאת, מֵנִיף עָלָיו אֶת מַטֵּה הַקְּסָמִים, וּמֵרֶגַע זֶה הַדֻּבּוֹן לֹאלֹא אֵינוֹ מְסֻגָּל לוֹמַר מִלָּה מִלְּבַד "לֹא".
אַט אַט מְגַלֶּה לֹאלֹא שֶׁלֹּא פָּשוּט לְהִסְתַּדֵּר בָּעוֹלָם אַךְ וְרַק בְּאֶמְצָעוּת "לֹא".

הַדֻּבּוֹן לֹאלֹא הָפַךְ לִיצִירָה קְלָסִית לִילָדִים, וְהַשֵּׁם "הַדֻּבּוֹן לֹאלֹא" הָיָה לְכִנּוּי שָׁגוּר לְכָל יֶלֶד בִּתְקוּפַת הַ"לֹא" שֶׁלּוֹ.

 

על חשיבות ה"לא"
תקופת המרד שבין גיל שנתיים וחצי לשלוש, אותה עוברים כל הילדים באופן תקין, הינה זמן שבו הילד אומר "לא רוצה" באופן עקרוני על כל דבר, גם אם הוא כן רוצה או צריך.

המרד העקרוני יתבטא בזה שהוא יגיד "לא" כל הזמן וכמה שננסה יותר לשכנע אותו, כך הוא יהיה יותר עקרוני, עד כדי זריקת עצמו על הרצפה, או עד כדי זריקת חפצים שונים וכדומה.

התהליך הזה של לא שבסיפור, הינו תהליך של נפרדות, שהוא הבסיס של מי שאני.

כך הילד אומר בתקופה זו: אני לא רוצה לעשות את מה שאני רוצה לעשות.

אם את/ה רוצה שאני אלך לישון, אז אני לא אלך לישון, את/ה רוצה שאני אלך לאכול, אז אני לא אלך לאכול.

תהליך זה של נפרדות הינו חיוני להתפתחותו של הילד ומגיע אחרי התקופה של הינקות, שבה האמא מנחשת את צרכיו של הילד והילד מקבל את כל מה שהוא צריך, אפילו בלי לבקש.

לאחר שלב ה"לא" ימלא הילד את האני בדברים חיוביים כלומר, לא רק מה אני לא רוצה אלא "אני רוצה" ככה וככה.
הביטוי הזה של הנפרדות והבניה, של מי זה אני, יוביל לכך שאח"כ הילד רוצה לעשות את הכל לבד.
הילד רוצה להתלבש לבד, לאכול לבד ולפעמים גם ללכת לבד ברחוב, או לברוח מהבית וכל הדברים שעושים לבד.

 

הקושי העיקרי בחיים עם "הדובי לא-לא" הוא שהרבה פעמים הוא אומר לא רוצה, על דברים שהוא צריך ורוצה, כמו בסיפור, כאשר אמא קוראת לו לבוא הביתה והוא רוצה וצריך לבוא הביתה, אך באופן עקרוני הוא צועק שלא רוצה.

קושי נוסף  נובע מכך שרק עכשיו היה לילד קשר נהדר וקרוב עם המבוגרים בסביבתו והיתה תמימות דעים כזו נפלאה לגבי מה אוכלים, מתי ישנים וכו', ופתאום זה נהפך למאבק.

כך, מהסכמה ומזרימה מאוד טובה, פתאום יש מלחמה והמעבר הזה עושה את זה מאוד קשה למבוגרים שבינינו.

ההתמודדות העיקרית בשלב זה הינה באמת איך לתת לילד למרוד מבלי שזה יפגע בנו ובו, כי אחרת הוא לא ילמד ולא ידע מיהו.

הרבה הורים חושבים שצריך לקצר את התהליך הזה, או לעקוף אותו. מקצרים את המרד, או מנסים לעשות אותו כמה שפחות קשה.

שני הדברים האלה רעים למרד.

כך אנו מוצאים עצמנו במקרים רבים אומרים לו: "אין דבר כזה לא רוצה - אתה תעשה את מה שאני אמרתי".

מפעילים על הילד הרבה כוח, מחסלים ומדכאים את המרד, אך אז הילד לא מפתח עצמאות ואין לו מושג של זהות אישית.

 

אפשרות שנייה להתמודדות עם מרד בן השנתיים – שלוש, הינה שכל פעם שהילד אומר לא רוצה, אז אומרים לו - בסדר אז לא.

למשל, כשילד אומר: "אני לא רוצה לאכול" ואז אומרים לו: "לא צריך אל תאכל".

בצורה זו אנחנו לא נותנים לו למרוד כי לא מתקיים המאבק הנדרש לפיתוח עצמאות ונפרדות.

התוצאה היא אותה תוצאה: אם אין מרד - אין זהות ברורה, אך במקרה זה, ללא הפחד, כי אין את הענישה שבאה מתוך דיכוי המרד.

 

אם כך, הדרך הכדאית להתמודדות עם מרד ה"לא" של בני השנתיים פלוס הינה לתת לילד למרוד, אך להשתמש בחוש ההומור שלו.
כיצד?

אם אנו רוצים שיאכל נאמר לו: "אוי ואבוי לך אם אתה תאכל..." בחוש הומור ובחיוך גדול... או נאמר לילד "אני לא מוכנה שתלך להתקלח...".

כך הילד גם יאכל ויתקלח וגם יחוש ש"סידר" את המבוגר ומרד בו.

כלומר, חשוב לתת לילד מוצא של כבוד ואז גם הוא עושה את מה שצריך וגם יודע מה הוא יכול לעשות לבד ומי הוא.

לילדים בגיל זה יש חוש הומור אך הם לא צריכים כל יום בדיחה חדשה, כך שאפשר לחזור על אותו תרגיל כמה ימים ברצף...

אם הילד רוצה להתלבש לבד חשוב לתת לו.

מומלץ לאפשר לו לעשות דברים באופן עצמאי - כל מה שהוא יכול לעשות ולא מסכן אותו ואחרים.

 

הביטוי הכי חזק של עצמאות הינו במילה "אני". היא מסמנת את סיומו של המרד הנוכחי.

המילה אני מופיעה יחסית מאוחר באוצר המילים והיא תוצר של מרד מוצלח, כי פירוש הדבר שאני כבר יודע מי אני.

 

כתבו: גליה רבינוביץ ולימור אביגד-שפיץ

 

בהצלחה ולהתראות בשעת הסיפור הבאה,

     

שעת הסיפור תתקיים ביום שני ה- 06/06/2010 בשעה 17:00

להתראות,

צוות מרכז הורים ילדים

horim@post.tau.ac.il/ http://horim.tau.ac.il

 

רח' עירית 17 נווה גולן

טל. 03-5089939