רח' שוקן 30, ת"א. מול בית הדין לעבודה. קומה ב' במעלית (עדיף לעלות במדרגות, חושב).

בית מלאכה, מכאניקה קלה. עובדים משבע עד שתים-עשרה.

 

הלברדורים שוכבים וממתינים בסבלנות על אנושית. אני ניגש אל אחד מהם ומתקבל בשמחה.

המבט שלו, הוא מסתכל בי, בתוכי. הוא יודע שאני לא מזיק.
אני מלטף אותו, הוא פותח פה ומשרבב לשון ורודה ולחה. הריח של הפרווה שלו לא ירד לי מהיד עוד שעות רבות.

 

"מי שם?" פונה אלי אחד העובדים. הוא מפסיק את עבודתו לרגע. השאר ממשיכים בסינכרון מושלם עם המכונות.
"אני דותן, צלם."
הוא מפנה את מבטו לחלל שלשמאלי, חיוך קל נגלה בזוית הפה. "אה, אמרו לנו שאתה בא. מה שלומך?"

אני מישיר אליו מבט, לו אין כזה. אני נרתע, אבל ממשיך להביט בו.
הוא מושיט לי יד ללחיצה: "בוא תראה איך עיוורים עובדים".

 

חלפו מספר ימים ושוב עולה אני במדרגות. האור הרפה מהשמים המעוננים בחוץ מראה לי את הדרך.
להקת רוק צעירה מתאמנת באולפן שבקומת הכניסה וממלאת את האוויר בצלילי גיטרות  ותופים, כאילו באה לרכך את המועקה המתפשטת בחלל החזה.
חצי קומה למעלה והמוסיקה נבלעת בין הקירות המלוכלכים ואיתה גם האור מבחוץ. עכשיו, רק ניאון חלש מכוון אותי אל המדרגה הבאה, ואחר, אל זו שמעליה.

אני ממשיך.

 

קומה שניה.
דלת פלדה בצהוב דהוי מברכת אותי בבואי, "האגודה למען העיוור, כניסה". פותח.

רעש מכונות הליטוש מכה בי ומשכיח ממני את מוסיקת הרוק מלמטה.
אחד העובדים חולף על פני, חש בי ומפנה מבטו אלי. "בוקר טוב"  אני חוזר על בירכתו, הוא מזהה אותי.
"מה שלומך?" הוא שואל בחיוך לבבי.
המועקה התפוגגה לה. אי שם בזוית הפה, בעיניים שלו שמביטות דרכי אני רואה את הרוך. עכשיו בסדר.

 

הוא ממשיך בדרכו לאורך המעקה שעל הקיר, אני עומד שם לרגע. בפינה יש מתקן מים,
מחלץ לי כוס פלסטיק וממלא שלושת-רבעי מים קרים. הברז האדום של המים החמים לא עובד, מילא.

אני ניגש לחדר של הבנות, מניח את התיק, מוריד את המעיל ומתבונן סביב. דבר לא השתנה.

רחל, מנהלת העבודה, יושבת על רשימות, מאי עוטפת פרחים של שוקולד, רוזי אורזת פותחני קופסאות ואילו יולנדה וראשל משחילות גומיות אטימה לחלקי ברזים.

           

יש משהו מרגיע בהישנות היומיומית הזו, משהו מנחם.
אני נזכר לפתע במושג הלקוח מתחום אחר לגמרי – "פרפטאום מובילה", המכונה המושלמת. מכונה תיאורטית היוצאת נגד חוקי הפיזיקה, בכך שביכולתה לייצר בעצמה את האנרגיה הדרושה לה ולפעול לנצח.

 

בעולם תזזיתי בו אנו חיים, מושג הנצחיות נחבא אל הכלים, מוסתר מאחורי בליל של טכנולוגיה, תקשורת ומירוץ מטורף לעבר המחר.
היציבות שבנצח, היכולת הבלתי נתפשת לשאוב את האנרגיה, כל פעם מחדש, לבצע את אותה פעולה, להשלים מעגל ולהמשיך הלאה לנקודה ההתחלה. המחזוריות האינסופית הזו - מרגשת אותי. אותה "פרפטאום מובילה" הכל-כך נדירה, הנה היא צצה לנגד עיניי.
היא כאן, בין חלקי הברזים, מזרוני התינוקות, בתי הנורה ומחברי האודיו.
היא פה, טבועה עמוק במבטם של  הלא רואים, שולחת שורשים מבין אצבעותיהם השרוטות אל המכונות הפנאומטיות.

היא הקסם.

 

והזמן חולף. נשיא אמריקאי חדש,  מלחמה בדרום וצו 8, בחירות כלליות, בצורת ושטפונות.

אולם בבית ברחוב שוקן 30 מעט מאוד השתנה (אם בכלל). המכונות ממשיכות ללטש פטישי שניצלים ומפצחי אגוזים.
שרעבני, דמירקול ויששכר יוצאים תמיד באותה השעה לפינת העישון ובסנדה מגישה להם קפה עם עוגיות.
חיים מוריד את דאסטי, כלב הנחייה, לעשות את צרכיו ועל הדרך זורק איזו עקיצה לרפי שמחזיר לו, אגב החצנת עלבונו, בקללה משלו.

 

ושוב, כאילו הזמן עמד מלכת, או ששכח את קיומו של המקום אי שם בתחילת דרכה של המדינה.

אני אוהב אותו, את אוירת שנות החמישים הזו שניבטת מכל כיוון.

 

שוקן 30, בית המלאכה המיוחד הזה, הוא גיבור סיפורי האמיתי.

 

המפעל המוגן ברחוב שוקן הוא רק אחד משני המרכזים החברתיים אותם מנהלת האגודה למען העיוור ת"א.

במרכז יפו, קרוב לשוק הפשפשים, מקיימת האגודה מזה שנים מועדון חברתי שיקומי עבור אוכלוסיית לקויי הראיה הגרים באזור.

המועדון, כמו המפעל, מהווה עוגן חברתי עבור העיוורים וממלא את חייהם בעניין ותעסוקה לשעות הפנאי.

ואכן, בשעות אחה"צ, רבים מעובדי המפעל עושים את דרכם אל המועדון, בו הם מתראים בשנית, משתתפים יחדיו בחוגי העשרה ונהנים בהכנת עבודות יד למיניהן.

 

אולם, שלא כמו המפעל, אשר מקיים את עצמו כגוף יצרני, למועדון אין מימון סדיר והוא נשען על תרומות ונדיבות ליבו של האחר.

בזמן האחרון, עקב המשבר הכלכלי הפוקד את עולמינו, פחתו התרומות עבור המועדון ומצבו הפיננסי הידרדר.

במהלך החודשים האחרונים הופסקה פעילות המועדון והתחדשה לסירוגין כאשר איומי סגירתו לצמיתות מרחפים כחרב חדה מעל ראשו. 

 

בהיכרותי את העובדים במפעל המוגן, קשה לי עם הידיעה שקיום המועדון תלוי על בלימה, שכן פעילות המועדון חשובה עד מאוד לחייהם החברתיים ובכך לבריאותם, הנפשית והגופנית.

כולי תקווה שהאירוע אותו ערכנו בכנסיית עמנואל ייתן אויר לנשימה עבור מרכז חשוב זה וישיב את הרוח למפרשים של המועדון.

יש להפעיל רמקולים וללחוץ על החץ