מגרשי הכדורסל/רגל החדשים שבפארק ביפו ג' דרום, הולכים ומתמלאים בתושבי השכונה, במשפחות השכולות, בעם שמתחבר אל אלה שנפלו במערכות ישראל, אל אלה שרצו אל התופת באותה התלהבות כמו שרצו אל גלי הים בקיץ לוהט.

למען אלה שקדמו להם במערכה, למען אלה שיחליפו אותם ביום פקודה, שכונה שמתחברת באותה דקה של דומייה, עת נשמעת הצפירה, עם כל בניה ובנותיה שנפלו בשדה הקרב, או ביד מרצחים.

 

מתחברים אל משפחות השכול הישיר, כל אחד ואת מי שהכיר מטירונות, מילואים, ממשחקים משותפים בשכונה, מתחנת האוטובוס. חייל במדים עם רובה בהצלב וכומתה ופתאום הוא תמונה בעיתון, שנפל בקרבות ברגע לא נודע.

 

על במה בשחור, עטורה בדגלי הלאום, ניצבים בני הנוער - מכנסיים שחורות וחולצה לבנה, בנים ובנות ודממה.

זה יום הזיכרון הראשון שהנוער לוקח את כול הערב על עצמו.

יו"ר וועדת הנוער קורא את יזכור ואל המיקרופון נערה נגשת בבטחה ומזמינה את המשפחות השכולות להניח זר לכבודם של הנופלים.

נדלקת בלהבה כתובת ה"יזכור" והמשפחות מדליקות נר זיכרון ליקיריהם, כשברקע, על מסך, שמות הנופלים, עברם תמונה ותאריך.

פרקי קריאה ושירה על במה והקהל, בדומיה של קדושה, שומע את הנוער, את אלו שכל העולם לפניהם, מספיד, מחזק ומקווה בסתר ליבו הקטן שזו תהיה עבור כולנו המלחמה האחרונה.

 

יום הזיכרון לגבורה לא מתחיל בצפירה ולא נגמר עם שירת התקווה, אלא הוא טמון בכולנו, בגדול ובקטן והוא מלווה אותנו בכל יום מחיינו.

עם שמכבד את מתיו, עם שמחבק את השכול ורואה בכל חלל את קרובו האישי ביותר.

עם כזה לא ניתן למחוק מדפי החיים.

עם שנשא מהמלחמות הקדומות שלו את חזון "וכיתתו חרבותם לאתיים וחניתותיהם למזמרות ולא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", חי עדיין את תקופת תש"ח.

יד אחד אוחזת בשלח ויד אחת אוחזת בחרב.

 

עם צפירת הסיום של יום הזיכרון ועם התחלת השנה החדשה לעצמאותנו, יהא ליבנו עם המשפחות השכולות.

ליבנו עם הנופלים, אלו שלא זכו להגשים את החלומות ואלה שכבה העולם בשבילם ועודם חיים בתוכנו.

 

תודה למרכז הקהילתי בני ברית יפו ג' דרום למנהל דודו כהן ולכל הצוות.

ויישר כוח לשרון קאלו, רכזת הנוער ולגילה אליהו, על האומץ, התושייה וההגשמה להניח על כתפיים צעירות את ערב יום הזיכרון.

 

תודה,

בשם קהילת יפו ג' דרום.