כתבה: רחל הלר אידר

גדי לבד כי הוא חולה ואסור לבקר אותו. שמוליק הקיפוד גם הוא לבד. כי אין לו חברים. לשניהם עצוב בלבדיות שלהם. שניהם מחפשים חבר. והנה הם נפגשים.

 

הבחירה בבבעל חיים קיפוד כחבר, לכאורה מרתיעה. הרי בקיפוד אי אפשר לגעת. הוא דוקר. הוא מצטייר כבעל חיים הרגיל בחיים עצמאיים, מתוקף היותו דוקרני ומרתיע. כמו הדיקלום המוכר:        

רצה פעם הקיפוד

עם מישהו לרקוד

אך לא מצא לו כל חבר

כולם אמרו: הינך דוקר

מה לעשות? מה לעשות?

 כשקיפוד רוצה לרקוד

הלך הלך לו כל היום

מבלי נוח מבלי דום

הלך הלך פתאום עמד -

ולבדו רקד

(כתבה: אנדה עמיר פינקרפלד)

 

ובכל זאת, לא מקרית הבחירה בקיפוד. דווקא בעל החיים הזה שהוא פחות חברותי לכאורה, מתגלה בסיפור כבעל רגשות וכמי שמחפש לו חבר. כאשר פוגש הקיפוד בגדי ניכר מיד שמתחיל ביניהם קשר.
גדי מבקש מהקיפוד שיתקרב ואף נוגע בו. גדי מתלהב כל כך עד שהוא קופץ על המיטה ומרעיש. הקיפוד נבהל  מהרעש ומתקפד. הופך לכדור קוצני. שוב לבד. שוב המסר לא להתקרב. לא לגעת. אני דוקר. על משקל-אני חולה. המספר מדגיש לקורא כמה כל אחד מהשניים הוא יחידה סגורה ומנותקת עד שנוצר ביניהם הקשר. נעשה כאן מעבר מהיות 'לבד' ל'ביחד'. פיתוח קשר בין זרים ואף שונים. ואז- יש ללמוד את האחר: כשהקיפוד מפחד הוא מתכדרר . בעוד שהוא מפוחד, את גדי זה מצחיק- קיפוד בלי ראש ובלי רגליים. הקיפוד משווה בין הקוצים שלו לבין הקוצים בשערות של גדי, ומבקש מגדי להתכדרר כמוהו. 

גדי כמובן גדול יותר ומסורבל, מה שמביא לצחוק אצל הקיפוד. דווקא גילוי השונות והפער הוא שמקרב בין השניים ומעמיק את הקשר ביניהם. אחרי ששניהם רואים עצמם כחברים טובים, הם חולקים יחד את התותים ואף ישנים יחד באותו החדר. גם כששמוליק הקיפוד מתעורר בבוקר ומגלה שהתותים נעוצים בקוציו, גדי נרתם למשימה ומסייע לו להסירם. הקשר בין השניים נבנה בסיפור צעד אחר צעד, באופן פשוט ונוגע ללב. 

אלא שאז, כשגדי שם לב ששמוליק עצוב, הוא תמה- "מה יש לך? אנחנו חברים, לא?" עונה לו שמוליק שעצוב לו כי עליו לשוב להוריו שבוודאי דואגים לו ומחפשים אחריו. גדי-כמו חבר טוב- מיד מבין לליבו של שמוליק ואף מזדהה עימו. שמוליק נפרד מגדי לשלום וניכר כי הפרידה לא קלה לשניהם. הסיפור מסתיים כשגדי עומד ומביט בשמוליק המתרחק  והולך והולך והולך והולך...

גם אני, על אף גילי, כשקראתי את הסיפור, חשתי צביטה בלב. דווקא הפשטות שביצירת הקשר , התמימות שבבניית הקשר, והאופן הבלתי אמצעי שבפרידה, הם שעושים את הספר לכל כך מוצלח ומרגש. זהו ספר העוסק ביצירת קשר בין שניים שלכאורה מגיעים מעולמות שונים לגמרי ואין ביניהם כלל משותף, דרך גילוי המשותף, הדומה והשונה תוך רקימת קשר עדין ומהנה, עד לסיום הקשר, ופרידה. הספר מלמד אותנו ההורים כמו גם את הילדים, את סוד הדברים המסובכים. הסוד הוא בטבעיות. בפשטות. בקבלה של הדברים כמות שהם. 

כשעצוב אז עצוב. זה משתנה פתאום לשמח. אחר כך זה משתנה שוב. ככה זה. כשיחד, אז נהנים. כשנפרדים אז נגמר. פשוט כך. גם אם כואב, הרי שזה חלק בלתי נפרד מחוויות החיים. וגם הפרידה צופנת תקווה לבאות- אולי פגישה חוזרת בעתיד.

הפרידה כחלק מן היום-יום
בחיים, אנו וילדינו חווים שפע של פרידות. הפרידה הראשונה שאנו וילדינו חווים היא בלידה. אז אנו נפרדים פיזית מהעובר שבתוכינו (האמהות, כמובן) והעובר הופך לתינוק ונפרד מהרחם ומכל שהכיר עד אז, ויוצא לאוויר העולם. אני עצמי יכולה להיזכר בתחושת העצב שנפלה עליי לפני הלידה הראשונה. עצב שמהול כמובן בהתרגשות ובסקרנות אך, עצב. אין ספק שפרידה מהולה תמיד בעצב כלשהו. כמובן, בהתאם לנסיבות. בהמשך , נפרד התינוק מהוריו כשהוא נכנס למסגרת או מועבר למטפלת, ואז הוא נפרד מידי בוקר מהבית ומהוריו, ונפרד בצהריים מהמסגרת החינוכית, ולמעשה חווה פרידות רבות מאוד כל הזמן. חלקן מכאיבות יותר וחלקן פחות. כל זה בחיים של שיגרה. כמובן שלצערנו אנו חווים גם פרידות קשות ולא צפויות בחיים.  חשוב שכהורים נסייע לילדנו לחוות את הפרידה ממקום בטוח, ממקום של שייכות, וכמסר שפרידה היא חלק טבעי מהחיים.

סוף שנה מזמין גם הוא שלל פרידות: מגננת, מחברים בגן, מגן כזה לגן אחר, מחוג, ממורה, מדירה  ועוד ועוד. זה הזמן לקרוא עם הילד סיפור מרגש וחשוב כמו 'שמוליקיפוד', על מנת שהילד יוכל לחוות את הפרידה, לכאוב אותה ולדעת שיש לו לאן לחזור. ההורים  והבית, כמו בסיפור, תמיד שם מחכים  לו, דואגים לו  ומקבלים אותו בדיוק כפי שהוא.

 

כתובת דואר אלקטרוני: horim@post.tau.ac.il        

אתר המרכז: http://horim.tau.ac.il

שעת הסיפור יוצאת לחופש נפגש שוב בשנה הבאה