במדינה שבה ערכים היא מילה גסה, לא ניתן למצוא חינוך לערכים. למרות זאת, פה ושם יש יוצאים מן הכלל וכמו ניצנים יפים אחרי הגשם גם יוזמות כאלה פורחות יחד עם לא מעט השקעה שמכוונת בהם ואנשים טובים. יוזמה כזו היא הגינה הקהילתית של בית הספר ויצמן, שהתחילה מרעיון של אחת המורות, חבצלת מור.

לכבוד ט"ו בשבט נערכה בבית הספר חגיגה חגיגית במיוחד בהשתתפות התלמידים, המורים ותושבי השכונה שבאו לסייע, לשתול, להשקות ולעדור, לתרום לנוף האורבני שלהם ועל הדרך גם לגדל ירקות ותבלינים פרי ידם שיכולים לשמש אותם בעתיד.

בשבילי הייתה זו קפיצה אל העבר. מאז בית הספר היסודי אני כמעט ולא חוגגת את ט"ו בשבט והחגיגה השנתית מסתכמת בעיקר באכילת כמה פירות יבשים, שטובים לבריאות במשך כל השנה.

 

באירוע של בית הספר ויצמן אפשר היה לראות פעולה יוצאת דופן. בים של קיטורים והתבכיינות על המצב, קבוצה של אנשים קמה ועושה ובכלל לא רואה בפעולה שלה משהו חריג או מוזר. והילדים? הם נהנו לשתול, לתרום ולאפות פיתות על טבון מיוחד שהונח בחצר. 

כשהסתכלתי עליהם, ידעתי: כל ילד יכול להפוך לפרח אם רק ישקו אותו במים הנכונים ובהרבה אהבה. חבצלת מחבקת ומנשקת, מכירה כל ילד בשמו וממטירה עליו שלל של מחמאות ותיאורים. הילדים בתורם ששים לעזור ולשתף פעולה ומרגישים בעצמם חשובים ותורמים.

גם תושבי השכונה התגייסו ליוזמה היפה. מרדכי ירקוני, תושב יפו, הוא פעיל סביבתי התומך בהקמת גינות קהילתיות. מי שביקר בניו יורק יכול לראות גינות כאלה מפוזרות בנוף האורבני של העיר אותן מטפחים האזרחים. בארץ הדבר קצת יותר נדיר, אך מסתבר שקיים. 



"בירושלים יש מאתיים גינות כאלה", ירקוני מספר. "העירייה מעודדת שם את התושבים להקים אותן. באזור תל אביב קיימות שש-עשרה גינות בלבד ואני הייתי רוצה לראות יותר התגייסות גם מהעירייה, שנכון לעכשיו מספקת את השתילים מהמשתלה העירונית וגם מצד האזרחים ובתי ספר אחרים".

 

 "ליפו יש סטיגמה לא הכי נעימה", אומרת חבצלת, תושבת יפו מרבית חייה שבאחרונה עברה לחולון. "אני רוצה שאנשים ייקחו אחריות. במקום שבו גרים אנשים מכל הדתות ומכל הצבעים, האדמה היא הדבר הכי ניטרלי שיש".

 

"אני מתכוונת לעבודת האדמה", חבצלת מתקנת. "אנשים מתקרבים זה לזה באמצעותה. זו המטרה שלי. בשורה התחתונה אין ערבי או יהודי, יש אנשים שפעילים יחד למען מטרה אחת. החזון שלי הוא שבכל יפו יהיו גינות קהילתיות כאלה, מבחינתי השמים הם הגבול. העבודה בגינה מראה לאנשים שהם יכולים לקחת אחריות על הסביבה שלהם. הפעילות פה גורמת לי להרגיש גאה שיש לי קשר ליפו". 

ובאמת, בבוקר שישי אחד ראיתי ארץ ישראל אחרת. מקום שבו תושבים נרתמים זה לעזרת זה, מקום שבו הטבע, גם אם הוא עירוני ונדיר, הוא ערך שיש לטפח. מקום שבו ילדים יהודים וערבים משחקים יחד ועוזרים זה לזה בהגשמת מטרות. יכול להיות שהתיאור הזה אידילי מדי. 

מה, חסרות בעיות ביפו? אבל לפעמים צריך גם לזכור שבתוך מדבר האסונות, הבעיות, המלחמות, המתחים והגזענות יש גם אנשים טובים, יש גם אהבה, יחסי שכנות ורעות ויש גם רצון מצד רבים להפוך את הסביבה שלנו לסביבה שיותר נעים וטוב לחיות בה.

הזרעים כבר קיימים בנו, צריך רק לשתול אותם באדמה מטופחת, להשקות אותה ולחכות לצמחי העתיד. אולי דווקא הילדים האלו של יפו מבית הספר ויצמן ששתלו וזרעו יחד, הם אלו שיביאו את השינוי שאנחנו כל כך מחכים לו.