לבד על המרבד, מאת בריאן ווילדסמית

כתבה מאת שלומית גרוס גל

"חָתוּל אֶחָד נֶחְמָד, יָשַׁב עַל הַמַּרְבָד. בָּא כֶּלֶב וְיָשַׁב עַל הַמַּרְבָד בָּאָה עֵז וְיָשְׁבָה עַל הַמַּרְבָד.."

לבד על המרבד הוא סיפור פשוט ומינימליסטי, שילדים צעירים אוהבים מאוד, בין היתר בגלל החיות הרבות שבו ובגלל הציורים משובבי הנפש.

מעבר לסיפור הפשטני, חבויות בספר גם משמעויות שרלבנטיות לילדים בגיל הרך.

גיבור הספר הוא החתול, שישב לבדו על המרבד כשהחלו להצטרף אליו חברים, בזה אחר זה. כשנהיה לו צפוף מידי, החתול מגרש את כולם וחוזר להיות לבד על המרבד.

 

צורך באינטראקציות חברתיות מופיע לרוב אצל ילדים בסביבות גיל שלוש. גם בגילאים צעירים יותר, ילדים נוהגים לשחק בחברת ילדים אחרים, אולם בגיל שלוש מתגבר העניין שמגלים ילדים בחבריהם והופך בעצם למשחק שיוויוני והדדי יותר (לא רק משחק של זה לצד זה, אלא משחק משותף של ממש).

שלב התפתחותי זה נובע מהתפתחות רגשית שמאפשרת לילד לראות את העולם גם מזווית הראיה של האחר, בד בבד עם כישורי השפה, שמאפשרים לילד לחלוק עם הילד האחר לא רק את צעצועיו, אלא גם את החוויות העוברות עליו והתכנים המעסיקים אותו.

ליחסים החברתיים המאפיינים ילדים מגיל שלוש ואילך ישנו גם תפקיד התפתחותי, מעבר להנאה שבמשחק ובחברות עצמה: דרך המשחק המשותף לומד הילד כיצד משתפים פעולה, איך פותרים סכסוכים, ומה עושים כדי לזכות בתשומת לב של ילד אחר. בנוסף, דרך ההתחברות עם בני גילו לומד הילד איך להתאפק, לחכות לתורו, להתמודד עם תוקפנות, ובכלל, מהן הנורמות החברתיות המקובלות - מה מותר ומה אסור.

המשחק החברתי בגיל הגן מאופיין בעיקר במשחקי "כאילו", המכונים בשפה המקצועית משחק סימבולי (ובעברית "סימלי"), שכן הוא מסמל עבור הילד את המציאות האמיתית, בקטן. מי לא מכיר את המשחקים באמא-אבא-ילד, שוטרים-וגנבים, רופא-חולה-אחות וכו'. משחקים מסוג זה הם הגורם המשמעותי ביותר בגיל זה להתפתחותם השכלית והרגשית של ילדים. דרך משחקי תפקידים כאלה ילדים לומדים על העולם ודרך התנהגותם של חבריהם מבינים איך צריך להתנהג בו.

ואי אפשר לדבר על חברות בגיל הרך מבלי להתייחס ל"ברוגז" המפורסם. במקביל להתפתחות הטבעית של המשחק המשותף, מתפתחת גם הנטייה למריבות בין ילדים. המריבות הן חלק בלתי נפרד מהמשחק, ועל אף הרצינות שבה ילדים נוטים לקחת את ה"ברוגז", הם משקיעים אנרגיה רבה ביישוב הסכסוך, בין אם על ידי עירוב ההורה ("אמא, תראי מה הוא עשה לי"), או בכוחות עצמם ("בוא נשחק תור-תור). 
הריב וההשלמה שבאה בעקבותיו הם חלק מהלמידה החברתית, במסגרתה מבין הילד איך לוותר, איך לעמוד על שלו, ואיך להתמודד עם רגשות של כעס ותסכול.

בחירתו של החתול לגרש את "האורחים" שלו על המרבד בשלב מסוים, מלמדת אותנו שגם לרצונם של הילדים להימצא בסיטואציות חברתיות יש גבול. עלינו כהורים מוטלת החובה להיות קשובים לסימנים ששולח לנו הילד מתי הוא זקוק לזמן שלו בנפרד מחבריו, ומתי הוא אינו רוצה יותר לחלוק את הזמן והמקום שלו עם ילדים אחרים.

 

משמעות נוספת שאפשר למצוא בסיפור היא על הצורך של ילדים במרחב פיזי עבור עצמם.  המרחב שלו זקוקים ילדים כדי להרגיש בנוח הוא משתנה מילד לילד: אחד אוהב להיות במקום הומה ולא זקוק למקום פיזי גדול כדי לשחק בו, שני איננו אוהב שאנשים אחרים נמצאים קרוב מידי אליו ואיננו מסוגל לשחק אם אין לו מרחב פנוי מספיק גדול.

צורך זה הוא חלק מהאופי הסנסו-מוטורי של הילד, שהוא אינדיבידואליסטי. באותו אופן, ילדים מגיבים בדרך שונה לגירויים כמו רעש ומרקם (מים, צבע, דבק וכו').

מידת הרגישות של ילד למרחב, רעש או מרקם מצריכה התייחסות מצד ההורה, על מנת לאפשר לילדו את המרחב הנכון ביותר עבורו להתפתחות. מאחר שילדים מתקשים לבטא את הצורך שלהם באופן מילולי, חשוב שההורה יקשיב לסימנים הלא-מילוליים (חוסר שקט, בכי, עצבנות וכדומה) שבאמצעותם מסמן הילד במידה והמרחב המגע או הצליל אינם מתאימים לו.

היענות לצורך של הילד, גם בתחום הזה, ממחישה לו שההורה קשוב לו, הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית. 

1. להקריא בתוספת קולות ותנועות גוף של החיות. ילדים צעירים יתעניינו יותר בזכות הקולות המיוחדים וילמדו כך על החיות, ילדים גדולים יותר יוכלו בעצמם להשלים את הקולות ולחקות את תנועות הגוף של החיות.

 2. לצייר. אפשר להקריא את הסיפור תוך כדי ציור של החיות על לוח מחיק, או על דף. אל דאגה, זאת לא צריכה להיות יצירת אמנות...

3. לצבוע. ציירתם? תנו לילד צבעים ושיקשקש מעל הציור שלכם. בשביל פעוטות זה נקרא "לצבוע".

4. להמחיש את הסיפור באמצעות בובות של חיות: תוך כדי סיפור פורסים מגבת קטנה בתור מרבד ועליו יישבו חיות הפלסטיק שיש כמעט לכל ילד בבית. אפשר לתת לילדים את החיות מראש והם יציבו להציב את הבובות על המרבד לפי הסדר של הסיפור.

שעת סיפור תתקיים במרכז הורים ילדים