"פעם היה אריה שאהב רק תות. לא בשר ולא גבינה, רק תות פשוט." יצירתה המחורזת, המשעשעת ורבת החן של תרצה אתר, שהפכה במרוצת השנים לקלסיקה, מוגשת בלבוש חדש, צבעוני ומהנה, עם איוריו הקומיים העשירים של דני קרמן.

חשיבותה של עקשנות                                
הסיפור הוותיק והאהוב כל-כך "האריה שאהב תות" מתייחס לסיטואציה שכל הורה מכיר היטב: ילד שמתעקש ורוצה דבר אחד בלבד.

האריה מתעקש שהוא רוצה לאכול רק תות וכל ניסיון של אמא שלו שיאכל משהו אחר לא עוזר:

היא מציעה לו מזון מגוון ואהוב (כולל ארטיק וצ'יפס) – אבל הוא לא רוצה.

היא מנסה להסביר לו בהיגיון ("ביער שלנו אין תות") – אבל זה לא עוזר.

היא משתמשת באסרטיביות ("תפסיק לבכות ותפסיק להתאונן") – אבל הוא ממשיך בשלו ורוצה רק תות.   

התמודדות של הורים עם עקשנות ילדיהם מלווה פעמים רבות בתסכול ובחוסר אונים, אבל כדאי לדעת שעקשנות ממלאת תפקיד מרכזי בהתפתחות תקינה.

 

עקשנות חשובה, למשל, בהתמודדות של ילדים עם משימות שדורשות מאמץ (הרכבת פאזל, לימוד קריאה וכדומה). כאשר מעודדים ילד להתעקש למרות התסכול ולא להיכנע לקושי, אנחנו מלמדים אותו התמדה מהי. גם עקשנות של ההורה במשימות שלא קלות לו (תיקון חפץ שהתקלקל, בישול מנה קשה-להכנה וכדומה) מעבירה את אותו המסר ומהווה מודל חיובי לילד. 
 

עקשנות מסוג אחר, כזו שמופיעה בסביבות גיל שנתיים, היא שלב התפתחותי נורמטיבי. זוהי בעצם תקופת מרדנות שמופיעה אצל כל ילד בגיל הזה, כתוצאה מכך שהילד מסוגל כבר להתנועע בחופשיות ולהגיע כמעט לכל מקום, במקביל לכך שיכולות הדיבור וההבנה שלו משתכללות מאוד. 

שילוב זה מאפשר לילד להתרחק מהוריו, להביע את רצונותיו ולהתחיל לפתח אישיות משל עצמו. כל אלה באים לידי ביטוי ביכולתו של הילד לסרב, לעמוד על שלו ולנסות להשפיע על המציאות שסביבו, ובמילים פשוטות: לומר להוריו שוב ושוב "לא".  התמודדות מוצלחת עם תקופת עקשנות זו מאפשרת לילד לפתח עצמאות ונפרדות.

 

מעבר לחשיבותה של עקשנות ושל ההתמודדות עמה, עקשנות היא לפעמים דרכו של ילד לאותת לנו שמשהו קשה לו.

כשילד מתעקש על משהו לאורך זמן, הקושי של ההורה הוא גדול, בייחוד כשנדמה להורה שהילד עושה "דווקא". אבל ההתעקשות לא מכוונת נגד ההורה, אלא כלפיו:

היצמדות של ילד לחפץ מסוים - וזה יכול להיות אוכל, צעצוע, או כל דבר אחר - היא לעתים דרכו של ילד לומר להורה שקשה לו. ההיצמדות לאותו חפץ נותנת לו בטחון, מעניקה לו תחושת שליטה, ומאפשרת לו להיאחז במשהו מוכר ואהוב במקום או בסיטואציה שבה הוא זקוק לזה (מקום חדש / סיטואציה מלחיצה / שינוי במשפחה וכדומה). עקשנות מסוג כזה יכולה לרמז להורה שלילד שלו יש רצונות ברורים, שהוא יודע לעמוד על שלו ושהעקשנות מסייעת לו להתמודד עם האתגרים שמציבה לו הסביבה.

 

בספר "האריה שאהב תות", הלביאה מתקשה להתמודד עם עקשנותו של האריה, ורק כאשר האריה מבין (בדרך הקשה) שאי אפשר לאכול רק תות הוא בוחר בעצמו לאכול את כל מה שאמא שלו מכינה. בדומה לאריה, גם ילדים שמתעקשים על דבר אחד יכולים  - אם רק נניח להם - להגיע לשלב שבו הם בשלים "לשחרר" את הדבר שנקשרו אליו ולהרחיב את מגוון ההתנסויות.

מעבר לתקשורת בין האריה ללביאה, בסיפור מוזכרים גם ילדים שפוחדים מהאריה ובעצם לא מבינים שהוא רוצה בדיוק את מה שהם רוצים. האריה מנסה לומר להם שהוא רוצה מהתות שלהם והם שומעים רק שאגה רמה. האריה, ששפתו איננה מובנת, מקביל לילד, שרוצה משהו אחד, אבל המאזין לו שומע משהו אחר לגמרי ולא מבין אותו. 
שפתם, ובעיקר מעשיהם, של הילדים פעמים רבות איננה מובנת להורה וחוסר התקשורת הזה גורם גם להורה וגם לילד לכעס ולתסכול.

למשל: ילד שמרביץ לאחיו התינוק, אבל בעצם רוצה לומר להוריו שהוא מקנא בו על תשומת הלב שלקח לו, או ילד שמסרב ללכת לישון אך בעצם מתכוון לומר שקשה לו להיפרד מאמא ואבא. עלינו, ההורים, מוטלת הזכות וגם החובה, ללמוד את הפרשנויות, של ילדים בכלל וגם של הילד הפרטי שלנו, ולנסות לקרוא בין השורות כדי להבין מה הוא באמת אומר לנו.

כתבו:

שלומית גרוס גל- עובדת סוציאלית מרכז גפן

רחל הלר אידר- עובדת סוציאלית מרכז גפן