כך מצאתי את עצמי משתתף בסצנה אחת בסרט עג'מי, בסיטואציה בה מודיעים למשפחת החייל הנעדר על מציאת גופתו, אשר צולמה באחד האגפים שבמתחם בית החולים תל השומר.

לצערי אני מופיע בסרט מהצוואר ומטה, מה שפוגע במידה מסוימת בנוכחות הבימתית שלי.

 

כמוני נענו עוד עשרות ואפילו מאות תושבי השכונה בלב חפץ, לבקשה של שכן, אשר ביקש טובה לפרויקט, שאיש לא שיער באותו הזמן כמה רחוק יגיע.

מי חשב על טקס האוסקר?

מי חלם על ההצלחה לה זכה הסרט עג'מי בארץ ובעולם?

לכולם נראה היה שמדובר בעוד סרט סטודנטים כזה, שבמקרה הטוב יוצג באחד הסינמטקים בצהרי שישי, בפני הבמאי וקומץ מקרובי משפחתו הגאים.

 

והנה, נפל דבר והסרט פרץ בענק, המריא לגבהים מדהימים, סחף את המבקרים והקהל והביא עימו שלל תגובות.

כמעט כולם דיברו בשבח המשחק בסרט והאיכויות הקולנועיות שבו.

רבים חיפשו את האמירה הפוליטית, ערבים מול יהודים. לא מיד מצאו.

נושא האלימות והפשע בעג'מי כיכב בפרשנויות ובשיחות הסלון. "מי היה מאמין שמרחק דקות אחדות בלבד ממרכז תל אביב קיים עולם שכזה", ציקצקו אנשים זה לזה מעל לפיצוחי יום שישי.

 

אך רק מתי מעט הבחינו בקסם ובייחוד של השכונה, שיותר משניכרים בסרט עצמו, מגולמים באופן יצירתו.

כי לקח את השכונה כולה, לעשות את הסרט המדהים הזה.

הסרט עג'מי קרם עור וגידים בגלל המקום בו נוצר, מקום אשר בו עדיין קיימים יחסי שכנות ורעות, מהסוג שתושבי תל אביב השכנה הצינית והמנוכרת, אינם מכירים עוד.

בעג'מי המושג "שכן" הוא בעל נפח ועומק, קרבה ומחויבות מובנית, שרוב הצבור העירוני אינו חווה יותר בחיי היום יום.

ככה זה אצלנו בעג'מי, כשהשכן מבקש לוותר על יום עבודה אושניים, שבוע או חודש, להצטרף לסדנת משחק או לתרום את המסעדה ללוקשיין במשך תקופה ארוכה. השכנים לא מבקשים לראות קבלות ולא מחשבים מה ייצא לי מזה.

פשוט מתאמצים קצת ואומרים בסדר, כי מדובר בשכן.

כי הוא איש טוב.

כי בבקשה שלו יש כוונה טובה ורצון עז, שלא רוצים לקלקל.

רוצים לעזור. באהבה.

כך בדיוק התקבצו השחקנים של הסרט, בהתנדבות, אחד אחד.

 

ובעוד פחות מעשרים וארבע שעות, כשהסרט עג'מי אולי יזכה באוסקר, שכונה שלמה תעמוד יחד עם הנציגים על הבמה, באור הזרקורים ותהיה גאה ומאושרת בכבוד שנפל בחלקה.

כי את הסרט עג'מי הגו, זרעו וגידלו לתפארת סקנדר קובטי וירון שני, אבל כל השכנים מסביב הם אלה שהיוו את הקרקע הפוריה, שאפשרה לנס הזה להתרחש.

 

עם כל הקשיים שבשכונה הזו, הקרעים, הפשע והסבל, ההזנחה, הכיעור והיופי, יש בעג'מי משהו כל כך אמיתי וקרוב, שאם רק תוותר על הפחד ותתמסר אליו, תיפתח, אזי יבוא ויקיף אותך באהבה שאינה תלויה בדבר, בחום שיחדור אל תוכך פנימה.

כאן זה בדיוק המקום לחזור ולהכיר שכנות של ממש מהי.

כי עג'מי שלנו, אין לי שום ספק בכך, היא השכונה עם הלב הכי גדול, בכל בגוש דן רבתי.