אפשר להרגיש את הלחץ נבנה בתוך כל פריים. הזמן מוגבל, מסוכסך ופועל לרעת כל המשתתפים. חייבים לנסות להספיק לעצור ולנשום, אבל ההזדמנויות לכך מעטות מדי ונבלעות באותה תנופה הרסנית הממשיכה לאורך כל גוף הסרט - קולנוע כקליע המפלח את האיברים הפנימיים של החברה הישראלית, הנגלים לראשונה לעדשת המצלמה.

חברה המסרבת לחבר את הנקודות על מפת הדרכים המובילה לקריסתה ונאלצת לראות כיצד אותם תסמינים שאת קיומם היא מכחישה מופיעים בכל פרט וכל פעולה המתרחשת במהלך הקולנועי פורץ הדרך של עג'מי.

 

סרט הביכורים של סכנדר קובטי וירון שני הוא יצירה מדויקת ורב רבדית, שחיוניותה וחשיבותה מתבהרים למן הדקות הראשונות של הצפייה.

התיאום המושלם כמעט בין הסיפור רב העוצמה שמשרטטת העלילה המורכבת, בין הרעיונות וההבנות המניעים אותה ובין אמצעי המבע היוצרים אותה מול עינינו הנפקחות בהשתהות וחוסר אמון, הינו כוריאוגרפיה מהודקת של גיאוגרפיה דחוסה המתפרצת על המסך.

 

שכונת המצוקה היפואית הנודעת עג'מי היא לא רק ליבו הפועם של הסרט והדופק המתעצם שלו, אלא גם - בהשאלה מדבריו של התסריטאי רוברט טאון על יצירת המופת פרי עטו צ'יינה טאון - מצב נפשי.

וכך הסרט, שמתחיל במיטב המסורת של Meance II society (אלברט ואלן יוז, 1993) ו-Mean streets (מרטין סקורסזה, 1986) - אם לנקוב בשתי דוגמאות מפיסגת הז'אנר של סרטי הפשע השכונתיים - מציג לפנינו את המציאות המסוכסכת והברוטאלית של החיים בגטו (והגטו הוא גטו, בין בסאות' סנטרל, בברוקלין או ביפו), כפי שהם נתפסים מנקודת מבטו של המספר, מתבגר צעיר המנסה לשרוד סבך מהלכים פאטליים הנרקמים לתוך חייו.

אך במקרה של עג'מי, הגטו חורג מגבולות השכונה ומתחיל להתוות את נוכחותו כמצב תודעתי המתנהל על פני כל הטריטוריה הישראלית.

משכונות הפשע של לוד דרך חוצות בני ברק, ממחסומי הגדה ופאתי שכם עד סלוניהם של יישובים בורגניים מטופחים וכפרי חמולות בנגב, עג'מי טווה רשת הקשרים הדוקה וחושף את המפה הסמויה של מציאות ערבית-ישראלית שטרם נחשפה בפני הקהל.

זו מפה של אלימות השוחקת כל התנגדות, מכניזם של פשע המוטמע במסורות תרבותיות, באתוסים חברתיים ובהתנגשות של שיטות מנוגדות המונעות על ידי אותה תערובת דליקה של לחץ ומצוקה ומובילות לאותו עיוורון ואבדון.

בדומה למחסומי הכבישים, כך המחסומים בין הפשיעה ומניעתה משמשים כסמלים אשר המציאות עוקפת כדבר שבשיגרה, מוכיחה בכך את חוסר התוחלת של התיחום. ההפרדה המלאכותית לא תמנע את הטרגדיה של עצם קיומה. רשת ההקשרים אשר קוריה נטוו לפני שנים, עד שהפכו לחלק אינטגרלי מסבך הסיכסוך המקומי שאין מבחינים בו, שרירה וקיימת מתמיד, ומתהדקת במהירות סביב גלריית הדמויות המורכבת והמרשימה, המלוהקת כולה בשחקנים לא מקצועיים, רובם בני השכונה.

 

נאסרי, הילד המגולל בגוף ראשון את העלילה, הינו עד ראייה אילם לאלימות הזאת, והוא מעתיק אל מחברת הקומיקס שלו את המציאות נטולת החמלה הממתינה בפתח ביתו. התנקשות בעקבות ניסיון כושל לגבות דמי חסות מדודו היא האירוע המוליד את האנרגיה הקינטית שתתעצם במהלך הקולנועי, תחריב בדרכה את מנגנוני האדישות והאטימות השחוקים שלנו, ותניע עד כותרות הסיום את אותה תנופה הרסנית וחסרת מוצא שהסרט מתאר במודעות ורגישות נדירות.

 

מרגע שנשפך הדם, השעון מתקתק - כדי להימנע מחיסול נאלצת משפחתו של נאסרי לפעול באמצעות מתווכים ובוררים ונדרשת לשלם כופר כבד שידם אינה משגת. אחיו הגדול, עומר, פונה לפשע בניסיונו להציל את המשפחה, אך המסלול המוכר במורד התהום עוטה בעג'מי פנים לא מוכרות, הלובשות ופושטות זהויות בהתאם לתפקיד שגיבוריהן נאלצים לשחק בנסיבות נטולות חמלה. יש עובדות, מחירים, זמני פירעון.

לא נותר לרגשות אלא להישאר כלואים ולקרוס תחת הלחץ, לזלוג מן הפנים ולהתרסק אל החוץ.

אין מדובר במתכונת המוכרת של עלייה ונפילה בעולם הפשע, שכן הסיפור מרחיב את תודעת המבט ומכיל בתוכו מערכת תנועות ענפה בין דמויות נוספות, התופסות משקל משמעותי בהתפתחות העלילה: מאלק, שוהה בלתי חוקי משכם המועסק במסעדה בה עובד עומר, אחיו הגדול של נאסרי; דן, קצין משטרה הנאלץ להתמודד, לצד עבודתו התובענית, גם עם משפחתו שהתפרקה בעקבות היעלמות  אחיו החייל; ובינג', צעיר יפואי המסתבך לאחר שאחיו נחשד ברצח שכן יהודי חדש.

כל אלה לא רק מהדהדים האחד את מצוקות האחר אלא גם מזינים אותן מבלי דעת.

הם מופיעים בסרט באופן מורכב, שאינו מסתפק בהותרת רישומי פעולותיהם על פני השטח, אלא חודר אל מעמקיהם הפרטיים וחושף את נבכי נפשם, את הסכסוך שהועתק פנימה.

דפוסי הלחץ של החוץ מתפשטים אל תוך חייהם של כל המעורבים בעג'מי. אחת מאיכויותיו המכריעות של הסרט, המשולבת ללא היכר בכישרון המשחק המופלא של הלא שחקנים המשתתפים בו, היא האופן בו הוא מציג את מערך הניגודים הפועל בקרב כל הדמויות ומאפשר להן לגלות אותו בניסיונותיהם להתמודד עם הטלטלות החדות שהם נאלצים לעבור - המשפחות המתפוררות, הצרכים הנפשיים המבקשים מענה וזוכים לתגובה ברוטאלית, הרדיפה התמידית המואצת לכדי ממשות מרה.

 

הדימויים שמציב לפנינו עג'מי נבחרו בקפידה, אך הם נראים אותנטיים לחלוטין ומעידים על הבנה עמוקה של החומרים בהם הוא עוסק ועל היכרות אישית עימם, זאת לצד הבימוי והמשחק הטעונים באותה חיוניות מתפרצת בה ספוג הסרט כולה.

הבחירות שהובילו לליהוק, לצילום ולעריכה מציעות ידע קולנועי עשיר, שנעשה בו שימוש חכם ורגיש.

כל אלה תורמים ליצירת סרט שלצד היותו מסמך חברתי נוקב (דקירת סכין או קליע חוד חלול) - הוא מסמך קולנועי חדש מסוגו.

 

השימוש של סכנדר ושני בשפה דוקומנטרית, לתוכה זורמים בטבעיות צילומי כתף מבוימים בשלמות, חיתוכים מהירים ועריכה מהודקת עד דחיסות מוביל ליצירת קומפוזיציות נפשיות המניעות את העלילה הרב רבדית, עלילה המבקשת לחמוק מן הלחץ האינטנסיבי באמצעות התפצלות והתפרקות במישורי הזמנים.

כל אלה נעשים בתוך המרחב הפיזי, הנוכח באופן בלתי אמצעי כל כך של עג'מי. ההסתמכות על לוקיישנים קיימים ותאורה טבעית ככל האפשר, השימוש בעגת דיבור מקומית ובז'רגון אופייני, תוך הבנת מקומה של השפה בזמן ומרחב (רוב הסרט דובר ערבית) מעניקים לעג'מי ערוצי ביטוי חדשים במרחב הקולנועי ומאיצים את הדופק הפועם של הסרט.

העלילה חיה ומתפתלת, נכרכת סביב הדמויות, מלטפת אותן ומשכיחה לרגעים את החנק, את החמצן הנסחט מהן.

 

כבר שנים שאנחנו מחכים ליצירה קולנועית כזאת, למישהו שירים את כפפת סרט הפשע היפואי המוטלת זנוחה בחצר הקידמית של המציאות המוכחשת שלנו, המשקיפה אל הים.

סכנדר ושני הרימו את הכפפה הזאת, איגרפו אותה, וכעת היא פוגעת, קודם בבטן, אחר כך בראש.