| אנשים אשר אינם מסוגלים לשמוע את רחש הגלים, אינם רואים את סירות הדייגים הציוריות על רקע השקיעות האדומות, אינם שומעים את משק כנפי השחקים ואת המולת היום יום העליזה.
מהאנשים הללו נגרע מה שעבורנו הוא כל כך מובן מאליו: הם אינם רואים ואינם שומעים. |
על פניו, הכל נראה רגיל. אולם תיאטרון, במה, קהל, שחקנים, דיאלוגים, מונולוגים, משחקי תאורה, מוזיקת רקע, כל מה שאנו רגילים לחוות בתיאטרון.
אבל, התיאטרון הזה אינו תיאטרון רגיל אלא תופעה, סמל לניצחון הרוח על מגבלות הגוף.
אי שם בנמל יפו, בין ההאנגרים המפויחים, ניצב בניין המשמש כביתם של אנשים אשר אינם מסוגלים לשמוע את רחש הגלים, אינם רואים את סירות הדייגים הציוריות על רקע השקיעות האדומות, אינם שומעים את משק כנפי השחקים ואת המולת היום יום העליזה.
מהאנשים הללו נגרע מה שעבורנו הוא כל כך מובן מאליו: הם אינם רואים ואינם שומעים.
אחד עשר אנשים שחייהם מתנהלים בדממת מוות ובעלטה מוחלטת, ולמרות זאת כמעט מדי ערב הם מופיעים על בימות בארץ ובעולם ומעלים הצגה סוחפת, הנוגעת בצופים במקומות הכי עמוקים ברגש.
| לכו להצגה הזו משום שהמרכז הזה נלחם על חייו.
לכו להצגה הזו משום שהם אינם רוצים להישאר לבד בחושך.
אבל באמת, לכו להצגה הזו, לא כדי לתרום להם, אלא למען עצמכם. |
קבוצת "נא לגעת" היא קבוצת התיאטרון המקצועית הראשונה בעולם, ששחקניה חירשים-עיוורים.
אני הוזמנתי להצגה "לא על הלחם לבדו" על ידי חברת מטריקס. המנכ"ל, מוטי גוטמן, שההצגה נגעה בו עד מאוד, החליט לרכוש אותה למופע אחד, אליו הגיעו מוזמנים של החברה.
ההצגה מתרחשת במאפיה, סביב ציר הזמן של לישת בצק, התפחתו ואפייתו על הבמה עבור הצופים. השחקנים משתפים אותנו בהבזקי זיכרונות וכמיהות, אשר הם כפצצות חודרות שריון, חודרים היישר לליבנו ומטלטלים אותנו בין מציאות לדמיון ותמיד מחזירים אותו אל הדבר הבסיסי, אל הלחם, אל הגעגועים לבית.
 לא על הלחם לבדו במרכז נא לגעת בין רסיסי החלומות ניתן למנות את יורי החולם להתחתן, את גניה המנגנת לנו את "תכול המטפחת" ואת בת שבע היפה שסיפרה לנו שבהיותה בת 15, עוד לפני שהתעוורה, נהגה להביט בתמונות של נשים יפות בעיתון ולחלום שגם עליה יכתבו כך יום אחד...
אז אני רוצה להגשים כאן את חלומה...
במהלך כל ההצגה בכיתי, לא בדמעות שרואים אלא בלב.
ישבתי בשורה הראשונה, מטר וחצי מהם ומידי פעם עצמתי עיניים כדי להזדהות עם האפלה שהם שרויים בה.
אבל זו סתם רגישות היתר שלי. אל תטעו לדמות הצגה דיכאונית, נהפוך הוא...מדובר בהצגה קולחת, מצחיקה ומשעשעת עד מאוד. מרבית הזמן תשבו כשחיוך גדול נסוך על פניכם וניחוחות הלחמים הנאפים בתנורים הגדולים באפכם ...
ההצגה עומדת בכל אמות המידה הנדרשות מתיאטרון טוב. הקאסט מפליא במחויבות, בנתינה  לא על הלחם לבדו במרכז נא לגעת ובסחף האמוציונאלי אשר הוא יוצר, והתסריט בנוי ברוח התיאטרון המודרני, הבונה את חומרי ההצגה תוך טשטוש גבולות בין אשליה למציאות. חיים גורי כתב עליהם: "הם שחקנים עם כשרון גאוני, בעלי חוש הומור גאוני וסרקזם שלא עבר לרגע לקיטש..."
עם תום ההצגה הכירו לי את השחקנים ואת עדינה טל - הבמאית ילידת שווייץ.
אישה עם אור גדול בעיניים, שבנתה במשך שנים את המופעים הבימתיים של הקבוצה, והיא אומרת שמאז שהכירה אותם השתנו חייה.
לכו להצגה הזו משום שהמרכז הזה נלחם על חייו.
לכו להצגה הזו משום שהם אינם רוצים להישאר לבד בחושך.
אבל באמת, לכו להצגה הזו, לא כדי לתרום להם, אלא למען עצמכם.
בתום ההצגה תקבלו פרופורציות אחרות על החיים, על מה באמת חשוב, על רגעי החסד הקטנים  לא על הלחם לבדו במרכז נא לגעת שיש לנו ועל החומרים מהם עשויים החלומות. אחד עשר השחקנים פותחים לנו צוהר, לאחר מכן חלון ואז דלת ענקית אל תוככי נפשם וליבם, ובמסע הזה, אשר אנו עוברים יחד איתם, אנחנו מגלים מחדש כל מיני פינות בלב שלנו שכהו, האפילו ודהו.
בזכות אנשי החושך והדממה
נשפכים לתוך הלב שלנו
|
מאת: מיכל כרמי
