בובות הן לא רק אמצעי משחק, אלא גם ביטוי מובהק של תרבות, תקופת זמן וכמובן גם מקום.

בעוד שבברית המועצות של שנות ה-80, שיחקתי עם בובות גומי שהדבר המלהיב היחיד שהן ידעו לעשות הוא לעצום את העיניים, מקבילות שלי בישראל וארה"ב כבר החזיקו בצי של "בארביות" מפותחות. 

היום, בסך הכול 30 שנה אחרי, ילדים בגיל שנתיים כבר מבקשים מההורים לשחק ב"משחק אייפון" וההורים בני השלושים לכל היותר, כבר אינם זוכרים כי פעם היו משחקים ללא שלטים, עכברים, מקשים ומקלדות. אובדן עידן התמימות? - תקנו אותי אם לא.

בתערוכת "בית חרושת לבובות" המוצגת כעת במוזיאון יפו לעתיקות (הכניסה אליה היא ללא תשלום לכל הרוכש כרטיס כניסה לתערוכת "מיני ארט"), ניתן לחוש במשב רוח נוסטלגית, מכיוון שמוצגים בה אוספים של בובות  שכמו כל דבר ב"עדן הציוני", שימשו גם הן כחלק מרכזי בגיבוש השפה והדימויים הציוניים.

לראות את דויד הבנאי, את תנובה הפרה, את סעידה התימני מחלק העיתונים, את קבאב הכבש ואת שוש הקיבוצניקית זה אולי מצחיק היום, לפני 50 שנה הם סימלו לילדים את היעדים שהיה עליהם להשיג ואת החלומות שהיה עליהם לחלום.

אלה הן אולי רק בובות שיוצרו במפעל "מאיר", אך הן גם המחנכים ומובילי התרבות שהדור הראשון של צברים בישראל שיחקו בהם על "אדמת המולדת".

זה לא עוד סיפור של תעשיית צעצועי ברבי או של תעשיית משחקי מחשב, אלא סיפור על האנשים שפעלו ביפו בשנות ה-30 ואשר מתוך חיפוש של אפשרויות פרנסה חדשות, עשו מהפכים מקצועיים ופנו דווקא ליצור צעצועים מגומי. למי מתושבי יפו שעדיין לא מודעים - במהלך שנות השלושים פעל בעיר יפו בית מלאכה ליצור בובות. בשנות ה-50 הוא עבר לפעול במסגרת "חברת מאייר" ששכנה אז בפתח תקווה.

גלגולים שונים ותהפוכות רבות עברו על המפעל לבובות אשר סיפק לילדי ישראל את בובות הגומי המפורסמות, עד שבשנת 1987, כנראה במקביל להמצאת משחקי המחשב, נסגר המפעל באופן סופי. היום "הבובה של ארץ מולדת" היא זיכרון, געגוע ותיעוד מרתק של התקופה התמימה.

התערוכה מציגה את הבובות ששרדו מאז בזכות אספנים נלהבים וגם את תהליך יצירתן הייחודי שנעשה באמצעות תבניות גבס. הבובות עצמן נדירות היום לא רק בגלל חומר הגלם - גומי, שפגיע מאוד יחסית לחומרי הגלם החדשניים, אלא בעיקר בשל אותו אובדן התמימות שהן מתעדות.

תהליך היצור המתועש וטכנולוגיה שהשתלתה גם על ייצור של משחקי הילדים, הופכים את השרידים המוצגים בתערוכה לכמעט ארכיאולוגיים. מלבד הדמויות של הבובות עצמן, אפשר להתרשם בתערוכה זו גם מתהליך היצור, מהסיפור שמאחורי הקמתו של המפעל "מאייר" שמאחוריו עומדים אנשי העליות האמיצים, ומכרזות פרסומת של המפעל.

אני עדיין לא נחשבת כ- "עתיקה", אך התבוננות בבובות המוצגות בתערוכה גרמה לי לגעגוע לילדות התמימה שהייתה לי. עם משחקים בארגז החול שבחצר, עם מחבואים ועם משחק ה"משפחה" שבמהלכו הבובות הושכבו לישון ואני וחברותיי היינו האמא והאבא.

התגעגעתי גם לילדות הסובייטית נטולת המשאבים אך עשירה בחוויות ילדות שבמהלכן ובעזרת בובות הגומי הלא מתוחכמות שלי, למדתי את רזי העולם. הרגשתי גם קצת צער מהול בסקרנות לנוכח התהייה שהתעוררה בי לגבי המשחקים שילדים שלי ישחקו בהם יום אחד. 

מצד אחד, העולם המדהים של היום מציעה לקטנים משחקי פירוטכניקה מפתחי אינטליגנציה רגשית ויכולות טכניים של טייס כבר מגיל אפס, אך מצד שני, כשאני מביטה בבובות מלאות התמימות של מאיר, צר לי על כך שהילדים של היום ושל מחר, ובעיקר הילדים שלי, לא יזכו למנת התמימות הטהורה הזאת.

התערוכה "בית חרושת לבובות" תוצג במוזיאון יפו לעתיקות עד ה-30 ביוני. לפרטים ושעות פעילות לחצו כאן.