Frames of reality
התערוכה תוצג עד 13.4.13
בית פרס לשלום - לפרטים והגעה לחצו כאן

אם יש דבר גדול יותר מאמנות, מצילום ומרוח פילוסופית המלווה את יצירתם - אלו הם חיי האדם. לסיפורים המרתקים של החיים האנושיים יכולות להיות השלכות חברתיות והם יכולים לבטא יותר מכל דבר אחר את הקוטביות של החיים האנושיים. רגעים של אושר ותקווה בצד אחד, רגעים של סבל ותסכול מהצד השני.

תיעוד עיתונאי של המציאות דורש מהעיתונאי לנטרל את הדיווח מהשקפותיו האישיות על מנת לבשר את האקטואליה הטהורה. 
מה שחזיתי בו היום בתערוכת Frames of reality 2013 המוצגת בחלל הכניסה של מרכז פרס לשלום, היה מחול רגשי מסחרר של תיעוד עיתונאי, שבאמצעות אמנות הצילום מביא לצופה את הספקטרום הרחב ביותר של החיים האנושיים.

דורון סולומונוס שהנחה את סדנת הצילום הישראלית פלסטינית "עדות מקומית", טוען כי "צלם טוב הוא צלם שמעורב אישית בעשייתו", ואז ממשיך ואומר כי "כאשר כמעט לכל אחד יש בכיס טלפון עם מצלמה באיכות HD, הפכו כולם לצלמי עיתונות. לכן מה שמבדיל כיום בין צלם לבין צלם טוב הוא הקריאה האישית" (מתוך הספר 2012 Frames or reality אשר מתעד את הסדנה ואת התערוכה ומוצע למכירה במסגרת התערוכה במרכז פרס לשלום).

בתערוכה מלאת הכאב הזו שממנה ניבאים אל המתבונן כל התסכול והעצב בחברה הישראלית, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שכל צלם בחר לצלם את מה שהכי קרוב לו.

מתוך כך נוצרו צילומים שקורעים את הנשמה לחתיכות עוד לפני שהמוח מתחיל להתעמק בפן האמנותי שבהם.
חופש, גורל ואבל

עטא ג'בר מציג בתערוכה תמונות שמסמלות עבורו את החופש והחרות, שמסמלת עבורנו השמש. דמויותיו מתבוננות אל החופש וזה בתורו משתקף מהבעות פניהם עם צבעי שקיעה חמים. עטא עצמו מספר בספר "ככל שאני מתחבר יותר לצד היצירתי, וככל שעומד לרשותי מספיק זמן, נגלים לעיניי דברים חדשים".

הצלמת עדי סגל בחרה לתעד במסגרת הסדנה השנתית את משפחתה של חביבה אלפרון שמתגוררת בצריף נטוש בישוב קדיתא שאין בו חיבור למים או לחשמל. התמונה בה חביבה מצולמת כשבפיה סיגריה ועל ראשה כובע צמר עוררה בליבי סערה נוכח היכולת של האדם לשנות את גורלו גם אם שם המשפחה שלו יעד לו גורל אחר, ודאי ובטוח.

אליאס חלבי מציץ דרך צילומיו אל מציאות שמעבר לגדר. הוא מתעד את החיים שמתרחשים מהצד השני במציצנות זהירה ותוך כדי שהוא חושף את הסדקים בקירות ואת מה שהם יכולים לגלות לנו על עצמנו.

הצלם התל אביבי דניאל צ'יצ'יק מתעד מבנים נטושים שמתמזגים עם השממה שבה הם ממוקמים. בספר נכתב על יצירותיו "תחושות ממשיות, רחשי סביבה נמזגים, גלים מתנפצים, סאון רכבים חולפים, נטמעים בחלום הנדמה כחיים".

חוסאם סאלם מעזה, מתעד קהילה של נשים אלמנות שחיות בבית עבות בעזה ללא שארים או תמיכה כלכלית. הצילומים קשים לצפייה, כאשר עברתי על פניהם הרגשתי אלפי דקירות כואבות בכל גופי וכאשר המשכתי הלאה לצילומים האחרים המוצגים בתערוכה, הדקירות הפכו לעשרות סטירות שיכולות להעיר גם את הנשמות האדישות.

סטניסלב דביר בחר לתעד מחלה חשוכת מרפה נוספת שמאפיינת אף היא את החברה הישראלית. הוא מתעד את "העבדות המודרנית" שנציגיה חיים בינינו. אותם עובדים זרים המגיעים ממדינות מתפתחות על מנת לזכות בחיים טובים יותר, אך נתקלים בהיפך המוחלט.

דויד דקטור מציג את סיפורהעלייה מברה"מ, המתועד באמצעות צילום של מסמכי ויזה ישנים לצד צילומים המתעדים את אותן המשפחות כיום.

יהושע יוסף מצלם את הגיבורים היהודים של הצבא הסובייטי אשר לחמו בצבא האדום במהלך מלחמת העולם השנייה וכיום עיטורי הגבורה שלהם מעטרים את המקטורנים המאובקים השמורים בארונות של בתי האבות בישראל. צילומיו מעוררים את אחת השאלות המנחות רבים מאיתנו, מהו בית והאם יש לבית משמעות אם בסופו של דבר כולנו מגיעים ל"אותו המקום"? הוא לא מייפה את הגבורה, אלא מציג אותה מדולדלת ומלאת עצב של דעיכה.

בנוסף, מציגים בתערוכה גם ואיל דאוד ממזרח ירושלים (הזמר והמשורר) ואורי שדה מיפו שמתעדים אף הם קווים למציאות העכשווית כשיא ממוסגרת בנקודת המבט האישית שלהם.

מדובר על אחת התערוכות היותר "בועטות" במובן החברתי אשר זכיתי לראות והיא מתעדת את המסע בן השנה של הצלמים החיים על אדמת ישראלים והם "מבקשים להפוך למספרי סיפורים טובים יותר" באמצעות ההשתתפות בסדנה, לדבריו של דורון סולומונוב.

רק כאשר יצאתי מהתערוכה הבנתי את המשמעות של שמה - המסגרת של המציאות היא הצלם עצמו שמביט בה מבעד עדשת מצלמו כאשר המסננת המולבשת עליו להעצמת הרגש היא השקפת עולמו הייחודית.