ביקרתי במחזה מרתק מאת אלירן כספי, בבימויו ובמשחקו. לצדו על הסט גילי סער המקצועית ואורה מאירסון הנהדרת באופן מעורר השתאות.

המחזה מספר את סיפורו של אדם כבן ארבעים, שמצד אחד משתוקק למשפחה נורמלית לנוכח לידת בתו הבכורה, ומצד שני מאיים להרוס במו ידיו את שלמות משפחתו בהיותו בקשר מיני קבוע עם אשה מבוגרת. 

המחזה פורט לדק את הגורמים לתסבוכת שנוצרה, ומעלה את השאלה האם אדם שבוי בנטיות הגנטיות שלו (במקרה זה נטייה להוללות שהועברה לו מצד האב) וביחסי האובייקט המעוותים (במקרה זה קשר קר ומנוכר עם אם נעדרת רגשית). האם אדם כזה כבול לשרשרת בין דורית של יחסים מעוותים, או שהוא יכול לשנות את גורלו ולתקן משהו?

 

המחזה והבימוי מתמקדים במבנים המשפחתיים בשני הדורות, בדומה ובשונה ביניהם, ולא מציפים את הקהל במלודרמטיות שתמנע את יכולת ההתבוננות האנליטית. גם הבחירה בשם המחזה - "כל יום חמישי" - מעידה על התמקדות בהתבוננות במסגרת ולא בתוכן. 

באותה נשימה אפשר לאמר שהתפאורה גאונית. אלכס ברויטמן מחלק את הבמה לשני אזורים אזור של קווים מאוזנים ואזור של קווים מאונכים. בתווך טקסטורה של  מסעד הכיסאות  קיים החיבור דהיינו- משבצות. המשבצות גם הן מסגרת.

התמונות במחזה עוברות על ציר הזמן בין ההווה לבין העבר שבו נולד האיש, ושלושת השחקנים מחליפים דמויות במעברים בין התמונות (על הקיר חמישה קולבים המייצגים חמש דמויות- דורי, אלי, צבי, דליה ואִמהּ. שאפו, אלכס). התלבושות (נטלי שריג) טובות ומאפשרות מעבר טבעי בין הווה לעבר. גם המוסיקה (שי בן יעקוב) מאפשרת זאת.

לנגד עינינו נבנית דמות האשה בחייו של הגיבור, זו שאתה הוא מקיים קשר אינטימי, וכספי מציע הסבר מדוע הגיבור נכשל בבניית הקשר האינטימי. השיא, לדעתי, הוא השימוש בחלומות של הגיבור, שבהם הוא מקיים קשר מיני עם האשה מהרומן, שמייצגת בחלומו את האם. הבן בחלומו מתחבר עם אמו מתוך רצון כן שתאהב אותו למרות שנטשה אותו בינקותו.

השאלה שמעלה המחזה אודות יכולת האדם לשנות את גורלו שלכאורה מוכתב על ידי עברו היא תמיד רלבנטית. אך היישום למקרה של דור שני-שלישי לשואה מעניין ומרתק במיוחד. רוצים לדעת מה תשובתו של כספי? לכו לראות.

 

ואל תשכחו לשתות משהו על אחת המרפסות הקסומות באזור תיאטרון הסמטה, מזל דגים 8, באוויר היפואי הקריר והנעים.

איילת הלר - הבלוג