ושוב הגיעה העת לסקר את האירוע המלהיב ביותר בשנה – "בתנועה מתמדת" תחרות הריקודים האגדית בה משתתפים מתנ"סים מרחבי ת"א.

השנה, התחרות בסימן 100 שנה לעיר הנפלאה הזאת, אבל אנחנו התייחסנו ל 5,000 שנים מרנינות לעיר יפו.

כמו בשנה שעברה, גם השנה הכוריאוגרפית שלנו הייתה יסמין גודר, שעבדה איתנו במשך השנה יחד עם רקדנית מהלהקה שלה בשם עילאיה.

לאנשים שלא מבינים במחול, אוכל להסביר שיסמין מביאה משהו אחר, בעצם מאוד אחר, לתנועה מתמדת.
המופעים שלה רצים בכל העולם, והיא שם דבר בעולם המחול, מה שנקרא- תותחית.
כשהיא הגיעה אלינו לא הבנו את גודל השינוי שיתרחש בנו. מעבר לסתם ריקוד, איתה אנחנו עוברים תהליך שבעקבותיו בריקוד אנחנו יוצאים הכי טוב, ומוציאים משהו הרבה יותר רגשי ואינטימי מתוכנו.

ועכשיו נעבור לאנשים שמעולם לא היו בתחרות "בתנועה מתמדת"- הרווחתם.
כדי לשכנע את ההורים שלי לבוא הייתי צריכה להשתמש במניפולציות (בהן אני מומחית) ברמה הגבוה ביותר, כולל הסדר שהם יגיעו רק בסוף ההופעות, לריקוד שלי.

בהופעה השנה השתתפו 15 מתנ"סים ומרכזים, שכל אחד מהם ניסה להציג את ת"א דרך הריקוד.
האמת? לא הבנתי.
בחלק היה וידיאו בהתחלה, בחלק פשוט שמו שיר עם ת"א, והיה אחד שהם השתזפו על החוף (?!).
מה שכן אפשר לומר לזכותם, שהם איכשהו קישרו את ת"א.

בחזרות התאורה שהתרחשו שבוע לפני, ובהן גם הוחלט על סדר המופעים, הצגנו את הריקוד מול רכזת המחול של עיריית ת"א. בסיום התצוגה המילים הראשונות שלה היו "המ.. מעניין... ואיך זה קשור לת"א?".
סיבכנו וסובבנו עד שהחלטנו שזה מייצג בכלל את האנשים ביפו, שמסביב לת"א והדמויות בעיר עצמה ובשיר היה "In our culture" אז זה מתקשר ו... בסוף זה עבד.
נבחרנו להיות הריקוד האחרון בערב (כבוד גדול) מה שהקל על הוריי להגיע רק בסוף.
 

אבל מעבר לזה, מאחורי הקלעים של סוזן דלל, לא יודעת אם ביקרתם, הוא מקום לא גדול. יש האומרים אפילו די קטן, ולהכניס לשם 15 להקות שמתרגשות מתאפרות ומשירות שיער מרוב ג'ל, לא קל בכלל, ועל כן תודתי הכנה שיפו זה מאוד קרוב לנווה צדק, ואת ארגוני טרום ההופעה עשינו שם.

 

וכך חיכינו וחיכינו להופעה המיוחלת שבה נעלה לבמה, אלא שהיא שעברה כ"כ מהר שלא הספקנו להוריד את המסקרה וכבר חזרנו לאחורי בקלעים, מחכים להופעה השנייה.

וחיכינו וחיכינו ושוב עלינו לבמה ושוב עבר מהר והיה כיף ונגמר.
ואז מה? נותר לחכות לגלות מי הזוכה, אבל לנו כמובן לא נתנו בכלל לעלות כדי להסתכל על הבמה!
מישהו בטוב ליבו אמר לנו את התוצאה, מקום שני ומכובד, אחרי מרכז ביכורי העיתים המכובד לא פחות.
רק אחר כך, בתמונות שצילמו, ראיתי את החיוך הענק של שרה, כשהיא קיבלה את התעודה.

 

ולסיכום? בדרך חזרה לאוטו שמעתי אב ובתו מלחששים מאחורי. כשהטיתי אוזני להקשיב, שמעתי ש"הערבי יהודי בכלל לא היה יפה".
"לא היה יפה?" שאלתי.
- "כן, מוזרים ובכלל לא הגיע להם לזכות".
- "לדעתי דווקא היה מאוד מעניין ומרשים, אבל זה משהו שלא כל אחד יכול להבין" נפרדתי מהאב ההמום.

מה לעשות, יש אנשים שמעדיפים קיק בוקסינג בגרביוני רשת.

 

עד כאן,

מאיה שפר.