"אני אני ואני אני" אומרת דמותו המצולמת של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש בפתח המופע "עיניים" המועלה לזכרו בתיאטרון יפו.

 "אני", "אני", "אני", "אני" חוזר המשורר ואומר, מנכיח את עצמו אל מול הקהל הישראלי שהגיע לחזות במופע. מילה אחת שמכריזה על קיומה, מילה אחת שחוזרת ומדגישה שאת הנמצא לא ניתן למחוק או לשכוח, את הזהות לא ניתן לטשטש וממנה לא ניתן לעולם לברוח.

שאלות של זהות
ואכן, "עיניים" הוא מופע של זהות. בראש ובראשונה זוהי זהותו של המשורר דרוויש, ששאלה הנשאלת בתחילת המופע "מי אתה?" מלווה את הצופים בתחנות בחייו, החל מילדותו בישראל, דרך הגירוש ללבנון, השיבה לארץ ישראל והמעמד כתושב לא מקובל בה, יחסיו עם הממסד הישראלי דרך הקשר עם מורתו ודרך דמויות לא נראות של חוקרים מטילי אימה ולבסוף דמותה של ריטה, אהובתו היהודיה, איתה הוא מנסה ליצור סוג של בית, או לפחות מראית של דו קיום.

הזהות היא גם זהותם של המופיעים על הבמה: מירה עוואד, עינת וייצמן, ענת חדיד ודריד לידאוי בתפקיד דרוויש עצמו.

השחקנים נכנסים לתוך דמויות מחייו של המשורר, קופצים בין ערבית לעברית, בין משחק לשירה למיצג,  חובשים, כל אחד בתורו, את משקפיו של דרוויש ומספרים על חייהם שלהם השלובים בהיסטוריה הפרטית של המשורר.

עינת וייצמן היא אהובתו ריטה, מירה עוואד היא אמו, שמלמדת אותו כיצד להתחמק מהכובש הציוני, ענת חדיד מגלמת דמויות ספק בדיוניות ספק קיימות שהקיפו אותו והכתיבו את קצב כתיבתו.

מחזה לשלוש שחקניות ולגבר אחד. ערב שירה שיש בו ניצחון של הרוח על המלחמה, אך גם הרבה כאב ותבוסה אישית.

גם הקהל נאלץ כאן להתמודד עם שאלות של זהות. 
בימים טרופים אלו שבהם ערב המועלה בעברית וערבית השזורות זו בזו כאילו היו אחת והעוסק באדם שלא התבייש להתעמת עם הממסד הישראלי הוא בחזקת יוצא דופן ונדיר, תיאטרון יפו צריך להיות אמיץ במיוחד כדי להעלות את "עיניים". 

פליט,משורר,סלבירטאי, מוסלמי
קהל ישראלי ממוצע בוודאי צפוי לנוע לא בנוחות ולא פעם אחת במהלך המחזה ואפילו רחמנא ליצלן לחוש איזה שהם רגשות אשם כלפי סיפורו האישי של דרוויש, שנאלץ לחיות כפליט בארצו. לכן פעמים רבות הקשר בינו לבין ריטה מוצג כנאיבי ורומנטי, אך לא כל כך מציאותי, כאשר שני בני הזוג מציירים זה לזה חזון לבית משותף על לוח בגיר שנמחק יותר מדי בקלות. 

באחד הדיאלוגים הטובים יותר במחזה, שואלת ריטה את דרוויש האם הוא אוהב יהודים ובתגובה דרוויש מונה לה את כל הדברים שהוא אוהב, אך יהודים לא נכללים ביניהם, שכן האהבה והטעם האישי שייכים להעדפות באוכל, במוזיקה ובתרבות, אך להגדיר עם שלם כאהוב או כשנוא יש בו מין המגוחך והלא נורמאלי.

דרוויש עצמו היה אכן דמות מעט "לא נורמאלית" בנוף ההיסטורי של מדינת ישראל. מוסלמי שנולד בגליל המערבי, איש ספר שאימו הייתה אנאלפביתית, ילד שהרגיש זר בלבנון לא פחות מאשר בכיתה של המורה היהודיה בישראל, משורר מוכשר שהחל לפרסם עוד לפני שמלאו לו עשרים, סלבריטאי שצבר מעריצים בכל העולם ומכל הדתות והזרמים ונושא לוויכוח ועימות גם אחרי מותו, בין השאר על הכללת שיריו בתוכנית הלימודים של משרד החינוך הישראלי. 

"איני מתייאש" אמר דרוויש בראיון לעיתון "הארץ",  "אני סבלני ומחכה לתהפוכה במודעות הישראלית". 
המהפיכה שחיכה לה דרוויש לא הגיעה והוא לא זכה לה במותו. למעשה אפילו הקטע בו שרות השחקניות שעל הבמה אוסף של שירים הקוראים לשלום נראה כיום מגוחך בזמנים שראש הממשלה הישראלי מאיים לפתוח במלחמה נגד איראן.

הערב שמעלה התיאטרון היפואי יכול לעזור להכיר את דמותו של המשורר לישראלים נוספים, אף על פי שמי שלא מכיר ממש את חייו, יצטרך כמוני לחפש השלמת פערים באתרי הרשת השונים, שכן המחזה עסוק יותר בפן הבימתי ופחות מספק ביוגרפיה קונקרטית, תוך שהוא מבליט חלקי חיים מסוימים על חשבון חלקים אחרים.

הבעיה בערבים כאלו, עד כמה שהם מועלים בכישרון רב (ואכן ראויים לציון הבימוי של נורמן עיסא והמוסיקה המקורית של מירה עוואד) שהם נוטים למשוך אליהם את המשוכנעים מראש, אלו שכבר גם כך מכירים ומוקירים את המשורר ופועלו ופחות קהלים שבאמת זקוקים לקירוב לבבות.

ומה ראוי מאשר לסיים סיקור של ערב כזה ועל התחושה שהוא משאיר בצופה מאשר במילותיו של דרוויש עצמו:

"אני והאויב

ויושיטו לנו חבל הצלה". 

 
למועדי המופע ופרטים נוספים - לחצו כאן