סיקור הצגות נבחרות מתוך התיאטרונטו ה- 22
במסגרת "מיני תיאטרונטו", תיאטרון ערבי-עברי, יפו.
 

הצגת יחיד דורשת מהשחקן על הבמה יכולות מיוחדות. המלאכה נדמית הרבה יותר קשה כאשר שחקן בודד נושא בנטל של לשמור את הקהל מעוניין, מקשיב ודרוך וגם לגרום לו להנאה תוך כדי. 
אין ספק שהצגת יחיד היא סוג של אומנות בפני עצמה והיא דורשת ניסיון ולא פחות מזה הרבה כישרון. פסטיבל תיאטרונטו שהתקיים השנה בפעם ה-22 מציג את אומנות הצגות היחיד בפני הקהל הרחב. 
כחלק מהפסטיבל הועלו בתיאטרון הערבי עברי כמה מההצגות הטובות ביותר של השנה האחרונה.

בגדי החורף של (פרסטר) אבא
במסגרת זו צפיתי בשתי הצגות. הראשונה "בגדי חורף של אבא" נכתבה על ידי משה פרסטר. פרסטר התפרסם כחלק הפחות מוכר מהצמד שהעלה את הצגת השלאגר "עלילות משה בעיר הגדולה" (ביחד עם טל פרידמן) וכיום כאחד ממשתפי "הישרדות VIP", אך במחזה הוא מתגלה גם ככותב דרמטי מוכשר ובעל פוטנציאל שמטיב לתאר את קורותיה של ילדה צעירה ולדבר בקולה באופן אמין ומעורר עניין. 

ההצגה "בגדי החורף של אבא" עוסקת בהתמודדות של אותה הילדה עם גירושי הוריה, נושא שלא זר לילדים רבים בישראל של שנות האלפיים. מסיבה זו ההצגה מתאימה לצפייה משפחתית גם עם ילדים (וגם במקרים בהם זוג ההורים חיים יחד באושר). 

ייתכן מאד שההצגה תוכל לסייע לילדים שחווים או חוו גירושין ומצד שני לעזור לחבריהם לכיתה להבין אותם טוב יותר ולתמוך בהם. השחקנית הילה מצקר לוי עושה עבודה נאמנה מצד אחד בכניסה לדמותה של הילדה המספרת ובהצגת העולם הילדותי המקיף אותה ומצד שני בפריסה של סיפור שמצליח לעניין גם את הקהל המבוגר כשבמרכזו עומדת השאלה האם תצליח הילדה לממש את תוכניתה ולברוח מהוריה בניסיון נואש לאחד ביניהם.

יהלומים לנצח  

במשך השעה וקצת של ההצגה לא הפסקתי לדמוע, הסבתא שעל הבמה הזכירה לי כל כך את סבתי שלי ועד כמה היא חסרה לי. שפיר מצליחה להציג יפה מאד את היחסים האוהבים שבין שתי הנשים וכמה הזקנים בחיינו מהווים נכס אותו ניקח איתנו גם בהמשך.

 
ההצגה השנייה בה צפיתי "בריליאנט" (יהלום) עוררה בי גם היא זיכרונות ילדות. ההצגה מאת לני שפיר שגם מבצעת אותה בכישרון רב עוסקת ביחסים המיוחדים והעדינים בין סבתא לנכדתה לאורך שנות ילדותה ונעוריה של הנכדה ועד לחגיגת חתונתה שלאחריה סבתה מאושפזת בבית אבות סיעודי, כשבינה לבין האישה שהייתה לא נותר כמעט דבר. 

ההצגה צפויה להזכיר לכם את הבית ואת המשפחה ואת הקשרים שלכם עם הסבים והסבתות שלכם עצמכם והיא עטופה בנוסטלגיה המוגשת דרך מאכלים, טעמים, חוויות והבעות פנים וגוף. 

שפיר עצמה נכנסת ויוצאת מדמויות הנכדה והזקנה (וגם מכמה דמויות אחרות) ומשחקת את כולם באופן כל כך אמין עד שלעיתים כשהיא נמצאת בנעליה של הזקנה נדמים פניה כחרושים קמטים, כאילו האישה הצעירה והכישרונית הזו מזקינה באמת בכל פעם שהיא נכנסת לדמות אותה היא מגלמת. 

במשך השעה וקצת של ההצגה לא הפסקתי לדמוע, הסבתא שעל הבמה הזכירה לי כל כך את סבתי שלי ועד כמה היא חסרה לי. שפיר מצליחה להציג יפה מאד את היחסים האוהבים שבין שתי הנשים וכמה הזקנים בחיינו מהווים נכס אותו ניקח איתנו גם בהמשך.

הקו המחבר בין שתי ההצגות אם כן הוא לא רק העיסוק בזיכרונות ילדות ובחוויה של הקשר הבין דורי בין הילד למבוגר, בין הילד להורים או לסבים. הקו המחבר הוא גם כתיבה משובחת ומשחק ברמה גבוהה מאד. לאווירה האינטימית תרם גם החלל של התיאטרון הערבי עברי שאין מתאים ממנו כך נדמה להעלאת מחזות יחיד. כן ירבו.